סוגיית פגיעות הראש של ספורטאים עולה בשנים האחרונות שוב ושוב. ממקרי ההתנגשויות בליגת ה-NFL, ועד גיא חיימוב שנפגע במהלך המשחק בבלומפילד בין מכבי ת"א למכבי חיפה. ולאחר שבליגת הפוטבול האמריקנית הנושא טופל באופן יחסי, בכדורגל הנושא עדיין נבדק. בפרק הראשון במסגרת סדרות כתבות על הקשר בין כדורגל ורפואה, בדקנו את הסוגיה לעומקה, ובשאלה: מה ניתן לעשות כדי למנוע את הישנותם של מקרים שכאלה? כתבה ראשונה בסדרה על הנזקים הבריאותיים בספורט.
ע"פ מחקר של אופ"א, זעזועי מוח הם רק 0.8% מכלל הפציעות, אבל המקרים חוזרים ובולטים בשנים האחרונות, דוגמת הפציעה של יאן ורטונגן במדי טוטנהאם במשחק ליגת האלופות. מה שפרץ את העניין לתודעה היה מותו של ג'ף אסטל, חלוץ ווסט ברומיץ' לשעבר בשנת 2002, שנגרם בשל ניוון מוחי שנוצר עקב נגיחות מרובות. "נגיחה אינה דבר שמומלץ למוח", אמר ד"ר רון דבי מהמחלקה הנוירולוגית בביה"ח יוספטל, "זה כדור שבא במהירות עצומה ומטלטל בצורה בלתי רגילה. זה כמו לנגוח בקיר".
ע"פ מחקר שנערך בכדורגל הסקוטי, לכדורגלנים יש סיכוי של פי 3.5 מאדם רגיל ללקות בדמנציה, ופי 5 לסבול מאלצהיימר. מה עושים הלאה? באופ"א השיקו קמפיין להגברת המודעות למקרים, והדגישו כי רופא הקבוצה הוא האחראי היחידי לקבוע האם השחקן ימשיך לשחק. "ברגע שהמוח נפגע פעם אחת, הוא חשוף הרבה יותר לפגיעות נוספות", אמר ד"ר רון. המחקר נמצא עדיין בראשיתו, כשהמטרה נותרה להגביר את המודעות, ואולי גם לשנות את כללי המשחק.