בלומפילד המחודש נזכר בערגה בסוג כזה של משחקים כפי שקיבלנו אתמול (שני), יריבות רבת שנים בין שני מועדונים גדולים. וכשאני מדבר על מועדון גדול, אני מדבר על אצטדיון, על קהל, על מסורת, על תארים. ואכן היו אלו התמודדויות בין הפועל ת"א למכבי חיפה על אליפויות וגביעים. אתמול שוב קיבלנו את ההתמודדות הזאת בין שני המועדונים הגדולים האלה, אבל מצד שני בין שתי קבוצות שונות לגמרי.
האדומים עם קהל אוהדים מסור, שיודע להיות שם עבור הקבוצה שלו ברגעים כאלה (רק עזבו את מה שקרה במתחם האימונים) גם כשהקבוצה במקום ה-11 בטבלה עם 7 נקודות בלבד. לא בדיוק מה שהקהל הזה ציפה לו. ומהצד השני הירוקים, שידעו לייצר קבוצת צמרת שסוף סוף מתמודדת על תואר האליפות. קבוצה שמבקיעה הכי הרבה שערים עד כה בליגה (18, כולל אתמול). קבוצה שמחזיקה הכי הרבה זמן בכדור, דומיננטית, שולטת, מכתיבה קצב, יודעת ללחוץ ולגרום לכל יריבה לאבד מולה כדורים.
כן הגיע הזמן שהצבא הירוק של אוהדי מכבי חיפה יהנה מהדומיננטיות של הקבוצה, מלעודד שחקנים כמו צ'ארון שרי שלא מפסיק לאיים על שער היריבה, משחקנים שהגיעו מבני יהודה כמו דולב חזיזה ויובל אשכנזי שעשו שדרוג ענק בכרמל, ומהקפטן נטע לביא שמוביל את הליגה בחילוצי כדור במחצית המגרש של היריבה (מה שאומר - אל תתקרבו אלינו).
אז מה קיבלנו במשחק של אתמול? קיבלנו הצגה מהקהלים, גם באדום וגם בירוק. קיבלנו את הפועל תל אביב, שהגיעה למשחק הזה עם אנרגיות תוך רצון להוכיח שמי שהספיד אותה, עשה זאת מוקדם מדי. ניסו אביטן שלח את כל הנשמה שלו לשדה המשחק. בהרכב עלו שחקנים כמו שי אייזן (הופעת בכורה מהנוער), רז כהן, שחר הירש ואיאד אבו עביד. אם היינו שואלים את אביטן בקיץ שבמחזור התשיעי אלה השחקנים שהוא יעלה ב-11 מול מכבי חיפה, הוא היה מגחך. בפועל, הוא האמין שבמצב שנוצר במועדון, אלה השחקנים שיתנו נשמה במגרש.
אכן הפועל ת"א במחצית הראשונה בזכות נשמה גדולה, תמיכה מהקהל, משמעת טקטית ונחישות, ירדה להפסקה ביתרון של 0:1. מכבי חיפה פשוט עזרה במחצית הראשונה ליריבתה בכך שלא הביאה לידי ביטוי את היתרון האיכותי שיש לה בשום אזור במגרש. אבל, בסופו של דבר האיכות היא זו שניצחה. הירוקים יצאו למחצית השנייה כשנגד עיניהם רק דבר אחד - לשים חותם על המשחק הזה ולהצהיר: 'אנחנו מספיק טובים כדי להתמודד על תואר האליפות וללכת עד הסוף'.
חילוף המקומות שמרקו בלבול ביצע באגפים בין דולב חזיזה ליאניק ווילדסחוט זה מה שהביא לשער השוויון. ווילדסחוט מימין הוא זה שבישל לחזיזה, שחיכה בצד השמאלי. ככל שעברו הדקות, האיכות של מכבי חיפה באה לידי ביטוי יותר ויותר. באגפים היו אלה ארנסט מאבוקה וסאן מנחם, ובמרכז ניקיטה רוקאביצה וצ'ארון שרי. וכשמהספסל עולים שחקנים כמו מוחמד עוואד וירדן שועה, זה מה שיכול להכריע את הכף, וכך קרה גם אתמול. ומי שחתום על הניצחון בעצם הוא מאבוקה, שבצד אחד סיפק הצלה גדולה מבעיטה של שחר הירש, ובצד השני כבש את שער הניצחון הדרמטי.
ומה לגבי מעמדו של אביטן? המאמן השתמש באמירה לפיה הקבוצה שלו נבנתה לא נכון. בניית הקבוצה בקיץ זה הדבר הבסיסי להצלחה, וניסו למעשה הודה בטעויות ונשא באחריות. אז אם הוא אכן מאמין, אמונה פנימית אמיתית, שעם הסגל הקיים הוא מסוגל לייצר מהקבוצה יותר מ-26 אחוזי הצלחה בהמשך הדרך, אז שימשיך עם האמת הפנימית שלו. אם בסופו של דבר בחודורוב יראו לו את הדלת החוצה, אז לפחות הוא ילמד מהתקופה הזאת יותר מכל תקופה אחרת בקריירה שלו שבסופו של דבר אנשים איכותיים מסיקים חוכמה מכישלון. אין מה לעשות, מהצלחות אנחנו לומדים פחות.