בדרך אל ההיגיון: המירוץ אחר הפיטורים

וגם: על הקשר שבין קובי רפואה לנינט טייב. שלוש נקודות

אבישי סלע
אבישי סלע
א א א א (שנה גודל)
תחילת כתבה

1. אף אחד כבר לא משתמש בשעוני חול, אבל נדמה שבליגת העל יש כמה מאמנים ששעוני החול שלהם הגיעו הפוכים מהיצרן. כאלה שמראש אצלם הזמן לא מתקתק קדימה, אלא אחורה. הסוף ידוע מראש, ועכשיו רק נותר להיסגר על התאריך והשעה המדויקים.

שניים כאלה הם אורי גוטמן בהפועל חדרה וניסו אביטן בהפועל תל אביב. אין שום דבר רשמי, שום ידיעה שאפשר לתת לה לינק ובכל זאת בכל שיחת סלון, ברור לכל אוהד כדורגל ממוצע שהם כבר על סף פיטורים. ואם אצל שני המאמנים הללו מדובר ברינונים, לגבי רוני לוי בבית"ר ירושלים אף אחד אפילו לא דיבר, ועדיין יש מעין היגיון קולקטיבי ש"עוד הפסד אחד והאש תגיע אליו".

תגידו, אתם השתגעתם? שני מחזורים. 180 דקות בסך הכל. עוד לא הספקת לתפוס את המקום שלך ביציע, וכבר גורלו של המאמן נחרץ. השאלה הברורה היא למה לחכות שהמשחק יסתיים: אפשר להחליט על עתיד המאמן כבר במחצית, או אפילו אחרי ספיגת השער הראשון.

וברצינות: אין כאן טענה שהדיון במאמנים הוא לא דבר מקובל, או שלהפועל ת"א ולהפועל חדרה אין בעיות מקצועיות (וברור שיש). השאלה היא מי קבע בהכרח שפיטורי מאמן יביאו גאולה, או שהשינוי היחיד שצריך לקרות הוא דווקא על הקווים. גם הנתונים בדרך כלל מראים שקבוצות שמחליפות מאמנים בתכיפות גבוהה, גם לא באמת מצליחות על הדשא, אבל איכשהו גם זה לא מצליח לעצור את המחול המטורף הזה, את המירוץ למאמן המפוטר הראשון.

תגידו, השתגעתם? גוטמן מחשב קץ לאחור (צילום: דני מרון)
תגידו, השתגעתם? גוטמן מחשב קץ לאחור (צילום: דני מרון)

2. ושוב כולם מדברים על שידוך חוזר בין קובי רפואה והפועל תל אביב. כמו תמיד, המאמן והקבוצה כמו קשורים באופן בלתי נראה אך יציב, זה מזה הולכים וזה אל זה חוזרים. יש חיבורים שפשוט נוצרים דרך הטבע, שאין דבר אמיתי שיכול למנוע אותם. ובשביל זה לא צריך להסתכל על מה שקורה במתחם חודורוב, מספיק לראות שתי עונות של סדרת הקאלט "השיר שלנו".

כמו זוהר להט ונינט לוי, גם מערכת היחסים בין רפואה לניסנובים נתקלת בלא מעט מכשולים: ניסו אביטן, המצב בטבלה, חוקי הכבידה, המציאות; ואיכשהו, כמו בסדרה סוחטת הדמעות ששודרה ב"יס" בעשור הקודם, תמיד הזוג מצליח לסיים ביחד, חבוקים זה עם זה.

אחרי הפגרה, הפועל כנראה בכל זאת תצליח לנצח את נס ציונה, מה שעשוי לדחות את הקץ, אבל נדמה שלכולם ברור כי מתישהו במהלך העונה, השניים יחזרו אחד אל חיק השני, כשהניסנובים לוחשים לרפואה את שורות הנצח מהשיר "האור בחיי": "אין בליבי מקום, לא נותר בי רגש לאף אחד". עם זאת, למרות הרגשות המיידיים שזה יעורר, קשה לראות איך הסיפור של הפועל (בניגוד לדרמה המוזיקלית היומית) ייגמר עם סוף טוב.

יחזור אל חיק אהובתו? רפואה (צילום: אלן שיבר)
יחזור אל חיק אהובתו? רפואה (צילום: אלן שיבר)

3. כמו חופשת ראש השנה אחרי פתיחת שנת הלימודים, תמיד מגיעה גם התשובה של הכדורגל אליה: פגרת הנבחרות אחרי שני מחזורי ליגה. ליגת העל מפנה את מקומה לנבחרת ישראל שמגיעה במועד שכאילו נוצר על גב של בית קברות אינדיאני: תוצאות מאופסות בליגה, עונה אירופית שמסתיימת בסוף אוגוסט וגם הליגיונרים לא מצאו את מקומם בקבוצות, או פשוט לא מצאו קבוצות. בתנאי הפתיחה האלה, הכל מוכן לאכזבה שתבוא, וכאן בדיוק הנבחרת של הרצוג יכולה להפתיע.

יש לה את היכולת הזאת, לשנות מומנטום: להדליק מחדש את העונה הזו, לפתוח את התיאבון לכדורגל הישראלי בעזרת יכולת טובה. ויש לה גם את המגרש המושלם לכך: טרנר הקומפקטי, שמצד אחד יוכל להכיל מספיק קהל, ומצד שני יהיה מספיק "עממי" כדי לספק לנבחרת תחושה ביתית.

ואולי התאריך לא מקרי: אחרי הכל, שני המשחקים הגדולים האחרונים של נבחרת ישראל נערכו כשריח בחירות עלה לאוויר. נגד בוסניה, בנובמבר 2014, מערכת הבחירות רק החלה (והפוליטיקאים נתניהו ולפיד רשמו נוכחות ביציע); ונגד אוסטריה, במרץ 2019, היינו קרובים מאוד לפתיחת הקלפיות. מי יודע? אולי יום אחד נגלה שאנדי הרצוג בכלל היה בטלפונים חשאיים עם ליברמן, מבקש להכין את הקרקע לעוד הצגה של נבחרת הכחול לבן.

עוד חגיגה לקראת בחירות? נבחרת ישראל (צילום: אלן שיבר)
עוד חגיגה לקראת בחירות? נבחרת ישראל (צילום: אלן שיבר)
הוסף תגובה