ידיד, לא אויב: תנו ל-VAR הזדמנות

ממחזור הפתיחה של העונה למדנו לא מעט נקודות בנוגע ל-VAR, בעיקר לנוכח הביקורת שהמערכת סופגת. תנו לה הזדמנות, רק כך נתקדם להתעסקות בכדורגל נטו. וגם: אצטדיון בלומפילד גדול על בני יהודה, שחייבת למצוא בית שיתאים יותר לרוח המועדון ולקהל. טור

תגיות: ליגת העל

אבישי סלע
אבישי סלע
א א א א (שנה גודל)
תחילת כתבה

המחזור הראשון של עונת 2019/20 בליגת הבורסה לניירות ערך מאחורינו, אחרי ה-0:0 בין הפועל תל אביב למכבי נתניה אתמול (שני), וכעת הגיע הזמן לבחון מספר נקודות כדי להבין מה קרה עד כה ומה הלאה:

1. זה היה השבוע שבו, אחרי מסע ארוך של שלוש שנים, הכדורגל הישראלי חיבק אליו בחזרה את בלומפילד. אחרי שבועות של עיסוק אינטנסיבי (ולעיתים גם מוגזם), אחרי שכל מנוף צולם ב-HD וסוכנויות ההימורים כבר החלו לנפק יחסים מה תהיה סיסמת ה-WIFI באצטדיון החדש, הוא סוף סוף חזר. אבל משחק הפתיחה שלו הותיר רושם מעט מוזר: אחרי כל הציפייה הארוכה, בלומפילד הושק במשחק שבו אירחה בני יהודה את עירוני קריית שמונה. אצטדיון של כמעט שלושים אלף מקומות אירח משחק של 4,000 צופים, וזה הרגיש כמו שזה נשמע. ריק.

וזאת הבעיה עם היחסים בין בני יהודה לאצטדיון שאמור להיות ביתה: הוא קצת גדול עליה. גדול על מספר האוהדים שלה, וגדול במובנים רבים גם על הקבוצה עצמה. בבלומפילד טרום השיפוץ, 4,000 היו יכולים להתמזג לא רע באווירה. בבלומפילד החדש, ששודרג לסוג של "סמי עופר" בתל אביב, משהו בקסם של הקבוצה מהשכונה קצת הולך לאיבוד.

בוודאי כאשר חושבים על החבורה הלוחמת של יוסי אבוקסיס: בחלומי, היא משחקת בשכונת התקווה. הקהל הצמוד לגדרות וקריאות ה"אש אש אש" המיתולוגיות היו מתחברות אחלה עם קבוצה ענייה, שנלחמת על מה שיש לה, מלאה ברעב וברצון להוכיח. אבל בשכונת התקווה כבר אי אפשר לארח משחקים בליגת העל, אז הקוטב הזה נסגר. ובעולם מושלם, לבני יהודה היה בית משלה, מספיק חם כדי להיות קשור לשכונה ולרוח של המועדון, אבל גם מספיק מודרני כדי לארח משחק במאה ה-21. אבל זו אופציה יחסית יקרה.

אמנם ניצחה במשחק הבכורה בבית החדש, אבל הקהל מעט נבלע בריקנות (אודי ציטיאט)
אמנם ניצחה במשחק הבכורה בבית החדש, אבל הקהל מעט נבלע בריקנות (אודי ציטיאט)

באין כל אלה, לדעתי היא יכולה וצריכה לעשות 'יו טרן' ולארח במושבה. המגרש הקטן יחסית בנוי היטב למידותיה: קומפקטי, עם קהל קרוב וכשיש גם קבוצה טובה על הדשא אפשר לייצר שם אווירה חמה. בבלומפילד 2.0, כדי לייצר אווירה משוגעת, אתה צריך מספרים שבני יהודה לא יכולה להביא למגרש. חזרה לאם המושבות יכולה להחזיר את בני יהודה למגרש אליו היא רגילה, היא בוודאי תעזור לאבוקסיס וחניכיו ותייצר מרחב שבו אחד הסיפורים הספורטיביים היפים של השנים האחרונות בישראל.

איזה סיפור? זה של יוסי "מקגיוור" אבוקסיס, שמצליח לייצר קבוצה פלאית בעזרת קופסת שימורים וסגס תאמבי, ולוקח גביע עם חבורה של שחקנים מליגה א'. לפעמים חזרה אחורה אינה בהכרח מעידה על כישלון, ובני יהודה היא לא פחות מסיפור הצלחה. היא פשוט הכרה בגודל האמיתי של הקבוצה, ובחיפוש אחר בית שימקסם את כל הטוב והיפה שיש במועדון הזה.

2. היחס לטכנולוגיה חדישה, בכל תחום, תמיד נע בין שני קטבים: בין מי שרואה בקדמה כאמצעי לשיפור, ובין מי שרואה בקדמה איום על הסדר הישן והנוח. דרך הפריזמה הזאת, היה עצוב לראות את איגוד השופטים בוחר באפשרות השנייה, באשר למערכת ה-VAR. ההחלטה של האיגוד להפחית חמש נקודות מהציון של שופט ששינה את החלטתו בעקבות המערכת היא, בפשטות, הרסנית. היא פוגעת בטוהר המשחק, פוגעת בקבוצות שייפגעו מהחלטות לא נכונות, ומייצרת חוסר ביטחון מובנה גם אצל השופטים עצמם. וגרוע מכל, היא מייתרת את השימוש במערכת: מה הטעם להחזיק טכנולוגיה יקרה, ושופטי וידאו, אם בסופו של דבר הן לא מצליחות להשפיע ולשפר את החלטות השיפוט במשחק עצמו?

חשוב לזכור: ה-VAR, כמו כל טכנולוגיה, היא ידיד ולא אויב. היא נועדה לשפר את המשחק בטווח הארוך, להוריד ממנו גיבנות כמו ויכוחים בלתי נגמרים בין השחקנים לשופט, או תסכולים של מאמנים ובעלים, ובעיקר תכריח את כולנו להתעסק בעיקר - במשחק עצמו, בביצועים, בשיטות וביכולות הספורטיביות. מי שלא מבין את זה, מפספס את כל ההיגיון שבהכנסת המערכת ומשאיר את המשחק כפי שהיה: תלוי בסופו של דבר בזוג עיניים בודד, של אדם אחד שחשוף (כמו כל אדם) לטעויות. בואו נתקדם מזה. בואו ניתן למשחק היפה לנצח את הבעיות וחבלי הלידה שלו, בואו נתרכז בכדורגל.

מערכת ה-VAR נכנסת לפעולה בישראל. תנו לזה צ'אנס (אודי ציטיאט)
מערכת ה-VAR נכנסת לפעולה בישראל. תנו לזה צ'אנס (אודי ציטיאט)

3. זה קרה הרחק מאור הזרקורים, אבל מועדון משמעותי נוסף בכדורגל הישראלי הלך השבוע צעד נוסף לקראת כיליון. הפועל ירושלים, שירדה העונה מליגה א' לליגה ב', תרד עוד ליגה ועירוני גדרה תמלא את מקומה בליגה הרביעית. הצד האדום של עיר הבירה יסתדר: כבר היום יש קבוצת כדורגל אדומה בירושלים, שמתפקדת לא רע ומספקת בית חם למי שהיו פעם האוהדים של הקבוצה ההיא.

וביום מן הימים, כמו שהפועל "אוסישקין" תל אביב בכדורסל ניצחה את שאול אייזנברג והפכה פשוט להיות הפועל תל אביב, גם הפועל "קטמון" ירושלים תוותר על השם שאימצה ותהפוך פשוט להיות הפועל ירושלים. רלוונטית, עם תשתית עמוקה, ועם קהל גדול. וזה הלקח המרכזי שמלמד אותנו הסיפור העצוב של יוסי סאסי בהפועל ירושלים: מועדון ספורט, כל מועדון ספורט, לא יכול לשרוד בלי שיש מסביבו קהילה.

רוצים דוגמא? הנה מספר שמות של קבוצות שעד לא מזמן שיחקו בליגה הבכירה בישראל: הפועל נצרת עילית, הפועל אשקלון, עירוני רמת השרון, מכבי הרצליה, הפועל ראשון לציון. חמש קבוצות עם סיפורים שונים ומכנה משותף אחד גדול - משקיע, שלפעמים יחד עם בעלות עירונית ולעתים גם בלעדיה, ניסה להמציא קבוצת כדורגל יש מאין. כזו שיכולה להסתמך רק על "האיש החזק". ויש להן עוד מכנה משותף: כל החמש כבר לא משחקות בליגה הראשונה. חלקן ממש נאבקו על קיומן רק לפני כמה חודשים, חלקן פשוט שקעו לתהומות של חוסר רלוונטיות בבטן של הליגה השנייה.

ויש עוד, כמובן. זה רק מדגם מייצג. זה לא עבד ככה, וזה לא עובד ככה. קבוצה לא יכולה להיות מנותקת, ובוודאי לא מנוכרת, לסביבה שממנה היא יוצאת. רק דרך קהילה גדולה ויצרנית אפשר יהיה להחזיק מועדון כדורגל מתפתח לאורך שנים.

כך מכבי נתניה שרדה זעזועים ניהוליים אדירים, והיום היא קבוצה שמתפקדת באופן סביר בצמרת ליגת העל. כך הפועל פ"ת, מועדון שפעם נאבק על חייו, הוא היום מועדון שביום טוב יכול לראות את ליגת העל. אין כדורגל בלי בעלי הון, זה ברור. אבל רק קהילה חזקה ועוצמתית, מצמיחה מתוכה את בעלי ההון היציבים שיהפכו את הקבוצה לאימפריה.

וזו הייתה הטעות של סאסי, שהתנכר לקהילה של הפועל ירושלים (כמעט בז לה), ברח ממנה לטובת אופורטוניזם ונשאר בלי אוהדים, בלי כסף ובליגה ג'. את הלקח צריכים ללמוד בעלי הקבוצות האחרות: בנו לעצמכם קהל. חברו את עצמכם לעיר שאתם יוצאים ממנה. אם אתם רוצים שהמועדון שלכם ישרוד גם אחריכם, זה המעט שתוכלו לעשות למענו.

הוסף תגובה