הרומנטיקן האחרון: פרידה מהסמל עומר דמארי

הוא נתן הכל להפועל, אבל נפל קורבן לציניות של הענף. טור

גיא לרנר
גיא לרנר
א א א א (שנה גודל)
תחילת כתבה

כבר הרבה שנים שאני מבין שהנאיביות והחלומות של פעם לא רלוונטיים לספורט המקצועני המודרני. אני יודע שאין יותר סמלים, ושכולם משחקים בשביל הכסף, ושחוץ מהאוהדים אף אחד לא באמת אוכל את הלב כשהקבוצה מפסידה. אני יודע שאין יותר שום קשר בין הקהילה לבין הקבוצה, ושהפועל תל אביב לא באמת מייצגת את מפלגת העבודה כמו שמכבי זה לא הליברלים ובית"ר ירושלים כבר מזמן לא הליכוד. אני יודע הכל, אבל לא באמת מפנים. בסוף שנות החמישים לחיי, אני עדיין מטשטש את הידיעה הזאת, בחלומות של פעם, וכל פעם מחדש מצפה למשהו שלא מגיע, וכל פעם מתאכזב מחדש.

הכל נכון, אבל פעם בהרבה שנים יש רסיס של תקווה. יש משהו ומישהו שאפשר להתחבר אליו. פעם בעשור יש שחקן שלא צריך לנשק את הסמל בשביל שנדע שהוא באמת אוהב את הקבוצה. שחקן שמוכיח במעשים את מה שכל אלו שאומרים משפטים גדולים לא יודעים ורוצים לממש. שחקן שלא פוחד לומר שזה המקום שלו, שסירב להצעות מהצד העשיר של הכביש, שהסכים לעשות הרבה בשביל להיות בהפועל.

עומר דמארי בשבילי היה הסמל האחרון, והשחקן שאחרי עזיבתו אפשר לכבות את האור. אני יודע שזה נאיבי, ואני יודע שדמארי אומר שזאת הייתה החלטה משותפת, ושזה עסק ושהוא לא חזר מהפציעה כמו שהיה, אני יודע הכל, אבל אהדה לקבוצת כדורגל זה לא רציונל, זה לא עסק, זה לא היגיון, זה רק רגש. רגש טיפשי לעיתים, אבל רגש שאי אפשר לזייף אותו.

אני כנראה כבר לא אוכל לעולם לאהוד קבוצה אחרת. אני אחיה ואמות אוהד הפועל ת"א, אבל כנראה שלאט לאט ובאופן בטוח, אני כבר לא אוהד באמת ובלהט אף קבוצה. תמיד אוהב את הפועל תל אביב, אבל זאת כבר אהבה למשהו שהיה ואיננו עוד, משהו שכבר לא באמת קיים. יש לי מנוי, אבל אם יהיה לי משהו מעניין בזמן המשחק, לא אלך. אם יירד גשם, אני אשאר בבית, ואם בזמן המשחק תהיה הופעה טובה לא אוותר עליה.

הסמל האחרון (אלן שיבר)
הסמל האחרון (אלן שיבר)

אני, שראיתי את אבי כהן שובר את ליבי בוולה ענק לרשת של אריה בז'ראנו בגשם שוטף, שהייתי בימק"א הישן, בקטמון, בבאר שבע עם אוטו הרוס לאחר תאונה בדרך למשחק. שהחזקתי בבית דגלי קרן מכל אליפויות שנות השמונים, שהצטלמתי עם יחזקאל חזום לאחר רביעייה נגד הכוח רמת גן, השתחררתי ממאסר עולם אדום יחד עם עומר דמארי.

זה לא כל כך משנה לי אם יש אשמים. לא אכפת לי אם הניסנובים רעים ואטומי לב או מנהלים מוכשרים, או אם דמארי שחקן גמור והמשכורת שלו הייתה גדולה על הקבוצה, או כל סיבה אחרת. לא יודע מה הייתי עושה אם הייתי במקום הנהלת הקבוצה, אבל זה לא חשוב לי. אני אוהב את עומר דמארי כמו שאהבתי את גדולי הסמלים של הפועל בכל הזמנים. הוא היה שם, ובעיקר רצה להיות שם, בשנים שכבר לא היה כל כך כיף להיות אדום. מבחינתי הוא סמל אדום ענק ומיוחד בעידן שאין בו יותר מקום לסמלים. כשהוא עוזב ליבי נשבר, בעיקר כי אני נאלץ סוף סוף, ובגיל מבוגר כל כך להבין שזהו, אין יותר סמלים, אין יותר קבוצות ששייכות לקהילה, ואין יותר הפועל של פעם.

אני יכול רק לאחל לך רק טוב בהמשך דרכך, עומר. תמיד אעקוב אחריך ותמיד אוהד כל קבוצה שתשחק בה. היית לי אי של אהבה ומסירות בעולם ספורט אכזרי וציני, שמורת טבע עם ניחוחות וזיכרונות של פעם. תודה לך.

דמארי היה שם בשנים שלא היה כיף להיות אדום (אלן שיבר)
דמארי היה שם בשנים שלא היה כיף להיות אדום (אלן שיבר)
הוסף תגובה