"לא נופל כשלא נוגעים בי. אני בעד הכנסת ה-VAR"

איתי שכטר עבר הכל בכדורגל הישראלי. הוא זכה באליפות, קטף גביעים, שיחק בחו"ל והיה ברוב המועדונים הגדולים בארץ. בגיל 31, החלוץ שעשה את צעדיו הראשונים בהפועל נצרת עילית עדיין רחוק מלהרגיש שובע. הוא אוהב, חי ונושם כדורגל.

• חמישי ב-19:30 ב-5SPORT: הראיון המלא עם איתי שכטר

נהנה מכל אימון ומכל חיכוך עם הקהל, גם אם לא תמיד זה שמקבל אותו באהבה. שכטר הוא מהשחקנים הכי מיוחדים שיש בכדורגל הישראלי, כזה שתמיד מתייצב מול המצלמה כשצריך, אחד שהפך למסמר בחדר ההלבשה בכל קבוצה וכזה שככל הנראה יסיים את הקריירה כקונצנזוס, דבר לא פשוט לאור המעברים שלו מהפועל ת"א, מכבי חיפה, בית"ר י-ם וכעת למכבי ת"א.

בראיון יוצא דופן שישודר הערב (רביעי) ב'מועדון כדורגל FC', שכטר נותן הצצה לכדורגלן האחר שבו. תדמית המתחזה, האהבה הבלתי מתפשרת לכדורגל והאנשים שהכי השפיעו על הקריירה שלו. טעימה ראשונה מראיון עם כדורגלן שהוא הרבה מעבר לכדורגלן.

"אין לי בעיה לדבר על הנושא (נפילות ברחבה). אני בעד הכנסת הטכנולוגיה החדשה", שכטר הפתיע, "בואו ונסתכל על המשחקים שלי, לא רק בישראל, השופטים הבינלאומיים שורקים לפנדלים, אז כנראה שזה פנדלים. אני תמיד אומר, אעשה הכל כדי שהקבוצה שלי תנצח. אני מחפש את המגע ברחבה, אבל לא נופל כשלא נוגעים בי, אני נופל כשנוגעים בי. לפעמים יש נפילה שהיא נראית טיפה יותר מוגזמת, כי הגוף שלי לפעמים נופל על הרצפה בצורה כזאת או אחרת".

חלוץ מכבי ת"א הבהיר שמבחינתו הוא לא עושה שום דבר פסול: "כשאני נכנס לרחבה ושחקן מוכן לעשות עליי גליץ', לשים עליי את היד בצורה חזקה ולמשוך אותי, אני אפול. אני לא אגיד  'תעצור, אומרים שאני מתחזה'. שחקן הרבה פעמים שם את הרגל, אז אני לא אפול בגלל שבטלוויזיה אמרו שאני מתחזה? לא. סחטתי אולי קרוב ל-25 פנדלים בליגה. תבדקו בנבחרת, בליגה האירופית, הסיבובים שלי על המקום חדים ולכן זה קורה לי ברחבה. זה חלק מהקריירה שלי".

שכטר הוא מסוג השחקנים שלא נתפלא אם הוא ישחק עד גיל 40 (שיהיה בריא). הוא אוהב את הענף, צופה במשחקי ליגות נמוכות ובמשחקים מכל העולם ופשוט לא יכול בלעדיו. "כדורגל זה כל עולמי, ברמות קשות. אני יכול לבכות רק מלחשוב על פרישה", הוא סיפר, "לא לשחק כדורגל יכול להיות הדבר הכי קשה שיכול להיות עבורי. אני כל כך אוהב את המשחק הזה, גם כשהוא קשה וגם כשאני מפסיד, כשלא שיחקתי, הייתי אומר "לא רוצה הנאה, רוצה לשחק, שיגידו לי – 'אתה חלש', 'אתה אפס', אבל שיחקת".

הזמנו מקום בשורה ראשונה במסיבת העיתונאים של הפרישה שלך.
"זה יתחיל עם דמעות בוודאות. הקריירה שלי טסה, אני זוכר את עצמי עכשיו כילד בן 18 שלא ישן בלילות מרוב שאני מתרגש. כשזימנו אותי לנבחרת הנוער שברתי את השמשה מרוב שמחה. עד עכשיו יש לי צלקת מזה".

זה מסביר קצת למה אהבו אותך בכל הקבוצות בהן היית?
"ברגעים הטובים, כולם איתך. כשהייתי מבקיע, קיבלתי טלפונים מכולם. ברגעים הקשים כשאתה צריך להרים את עצמך, שם אתה רואה באמת מי איתך. מתי אתה יודע שאתה בתקופה הכי קשה בכדורגל: כשאמא שלך שולחת - 'בשבילנו אתה תמיד מספר 1'. שם אתה בצרות צרורות ומבין שעליך לעשות חושבים".

שכטר מצטיין לא רק בתשובות ארוכות, גם בשליפות מושלמות. לכן ניצלנו את הראיון למשחק אסוציאציות קצר.

מי השחקן הכי טוב ששיחקת איתו?
"יוסי בניון".

ונגדו?
"אני חושב שהיו הרבה. ראיין גיגס, פול סקולס, אריאן רובן, פרנק ריברי. שיחקתי גם נגד פ.ס.ז'. זלאטן זו תשובה מספיק טובה?".

נצרת את הרגעים האלו, החלפת חולצות?
"שמרתי ויש לי את החולצות של הכי גדולים בעולם.
בסיטי - קרלוס טבס וסמיר נאסרי.
בליברפול – ג'ו קול.
בארסנל – פודולסקי ומרטסאקר".

"באנגליה לא שיחקתי הרבה, אבל את כל החולצות הכי טובות יש לי. היה משחק נגד מנצ'סטר יונייטד, משחק אליפות, האחרון של פרגוסון. באולד טראפורד, סוואנזי פגשה את יונייטד. אמרתי לעצמי 'איפה אני אראה את אלכס פרגוסון. הוא פורש'. עליתי למעלה, לקחתי את החולצה הלבנה של סוואנזי ולקחתי טוש מהאפסנאי. השחקנים שאלו אותי 'לאן אתה הולך?'. הלכתי לקחת חתימה מאלכס פרגוסון על החולצה. רציתי הוקרה ממנו. אנשים לא האמינו, אבל ניגשתי וביקשתי ממנו והוא עשה את זה. אחרי זה אמרו לי חברים לקבוצה שצדקתי במעשה שלי".

מי השחקן שאתה הכי אוהב?
"אני אבכה בפרישה שלו. העולם לא יהיה אותו דבר אחרי שיפרוש. כשמסי יתלה את הנעליים ויגיד אני לא משחק יותר, זה יהיה מכת מדינה".

מי הבלם הכי מעצבן לשחק מולו?
"דקל קינן. שניה אחרי שאקבל את הכדור, הוא ייתן לי בוקס וירים ידיים כאילו לא קרה כלום".

מי המאמן הכי טוב שעבדת איתו?
"אלי גוטמן. הוא לקח אותי לטופ. אשמח לשחק אצלו שוב".