העונה הנוכחית של ליגת העל לא תיזכר בדפי ההיסטוריה כעונה גדולה מבחינת איכות הכדורגל אלא כעונת מעבר, עונה שבה השאלות לאן פני הקבוצות הרבה יותר גדולות מאשר התשובות. שתי הגדולות של השנים האחרונות (הפועל באר שבע ומכבי ת"א) ירדו באיכותן ולפיכך דרג הביניים הרגיש שיש לו הזדמנות לזכות בתארים. בזמן ששני מועדוני ענק כמו מכבי חיפה והפועל ת"א בכלל נמצאים בעיצומו של חשבון נפש ונאבקות על חזרה לקידמת הבמה.
בעונה שכזו, מתגלים פרמטרים אחרים שעושים את ההבדל. חוזק של מועדון. חוזק של חדר הלבשה. חוזק של מאמן. חוזק של שחקנים שמאמינים במערכת ובמאמן שלהם. דברים שלפעמים נשמעים לא מובנים לצופה הממוצע שיושב בסלון ורואה משחקים. השנה אולי זו הזדמנות להבין.
בתוך אי השפיות של ניהול ואימון מועדונים בישראל, שבו הבעלים הוא גם המאמן. המנהל המקצועי הוא פתאום מאמן, המאמן הוא פתאום מנהל מקצועי והסוכן הוא הבעלים, עולם בו מחליפים ארבעה מאמנים לקבוצה אחת באותה עונה ועוד ועוד דוגמאות, מה שקורה בהפועל באר שבע הוא סמל לשפיות. להתנהלות של ארגון חזק, כזה שמנהל בעצמו משברים ולא המשברים מנהלים אותו. שהמאמן שולט בקבוצה שלו בשקט וביושר מקצועי.
ולא הכול מושלם. גם במועדון הנהדר הזה יש הרבה מקום לשיפור. בכמה מערכות. אבל בשורה התחתונה המועדון הופך שחקנים לטובים יותר. מאמן לטוב יותר, קהל לאיכותי יותר ושקט תעשייתי לגדול יותר. הקבוצה מתמודדת עם משברים בדרך טובה יותר. והיו משברים. בלי סוף.
לפעמים ברק בכר הסתכל על ההרכב שלו ושאל את עצמו מה הקשר בין הקבוצה שנבנתה בתחילת העונה לבין זו שמשחקת: פציעות, השעיות, מנהיגים שנוטרלו. שחקנים ממורמרים, שמתלוננים בפומבי, רכש זר הכי יקר שמתגלה כהימור כושל.
היו לבאר שבע את כל הסיבות בעולם לתרץ, להישבר, לוותר לעצמם ולרצות רק להחזיק את הראש מעל המים. אבל במקום זה קיבלנו רכש בינואר של קבוצה שמקבעת את מעמדה כלא מחשבנת ולא מתנחמדת לאחרות כשצריך להציל את העונה שלה.
קיבלנו ניהול משברים בשקט מופתי כולל של שחקנים ממורמרים. כולל בהשעיה של שיר צדק, במהלכה המועדון התמודד עם ביקורות עצומות ודרישות לגיטימיות לשקיפות. קיבלנו מערכת ששמה את עצמה מעל כל שחקן, אבל גם נותנת גב לכל שחקן שנכנס לסחרור מקצועי או אישי.
קיבלנו את המאמן הכי טוב בארץ בונה קבוצה מחדש תוך כדי תנועה ומרסק את היריבות בפלייאוף במאני טיים. קיבלנו שחקנים שהיו אמורים להיות שחקני משנה והפכו לשחקנים שמכריעים אליפות. קיבלנו את הקהל בטרנר מתגייס בזמנים לא פשוטים ונותן גב כדי להשאיר את המגרש הביתי מבצר בלתי ניתן להכנעה.
על כך צריך להוריד את הכובע בפני הצוות הניהולי, בפני הצוות המקצועי המצוין שמקיף את ברק בכר ובעיקר בפני השחקנים, שהוכיחו שאין תחליף לחדר הלבשה חזק שמאמין בקולקטיב ובאנשים שמובילים אותו להצלחה.
במבט הלאה, הסגל הנוכחי של באר שבע לא מספיק טוב כדי לשחזר את הכדורגל שיכול להצליח באירופה. אני מניח שיתבצעו שינוים בקיץ כי גם יש הרבה לקחים מהעונה הזו . אז אם האליפות הראשונה בשושלת הזו היתה אליפות היסטורית של מאבק בשושלת הצהובה שקדמה לה.
האליפות השניה היתה של כדורגל אדיר וקבוצה שהייתה גדולה בישראל ובליגה האירופית, האליפות הזו, השלישית ברצף, תיזכר כזו שקיבעה את מעמדה של הפועל באר שבע כמועדון שפוי, חזק ומקצועי. מועדון אנושי וגם תובעני. בסביבה שלפעמים שוכחת שזה הוא הבסיס לכדורגל מקצועני.