התקווה של בית"ר: המודל הנכון לבניון

בווידאו: ה-1:4 של בית"ר על נתניה

בסוף שנות ה-80 יצאו ארבעה שחקנים ישראלים לנסות את מזלם באירופה. התחנה הראשונה של הטריו המוכשר היתה מדינתו של אנצו שיפו הגדול. הימים הם טרום דודו דהאן והטרנד הלאומי לשחק בבלגיה, אבל גם אז כמו היום, נבחרת בלגיה היתה שם דבר בכדורגל העולמי והצלחה בליגה המקומית היתה מקפצה אמיתית לליגות החזקות ביבשת, בטח עבור ישראלים.

בעוד משה סיני, אלי אוחנה ורוני רוזנטל כבר היו כוכבים בנוף המקומי, שלום תקווה היה יהלום לא מלוטש. כישרון שעדיין לא הוכיח את עצמו. כך או כך, הארבעה רצו לנסות להטביע חותם גם מעבר לים. הראשון לא הצליח וחזר מהר מאוד הביתה, השני הגיע מהר מאוד לטופ העולמי ובאותה מהירות גם חזר לישראל, השלישי בנה קריירה מפוארת באי הבריטי, והרביעי לא בשר לא חלב.

אומנם שלום לא איבד את התקווה ושיחק במשך שנים ארוכות בבלגיה, צרפת ושווייץ, אבל הקריירה שלו לא ממש התרוממה, בטח לא בעיניי האוהד הישראלי הממוצע, שבימים ללא אינטרנט לא זכה לראות מה יש לשחקן ברגליים, ועוד יותר בראש. זו אולי הסיבה שכאשר תקווה סיים את הפרק האירופי והחליט לחזור ארצה, אף אחד לא התאבד עליו. הקשר כבר היה בן 31 והמועדונים לא רצו להשקיע בשחקן "מבוגר" שעתידו בעברו. הם רק לא ידעו, שעם כל הכבוד לתעודת הזהות, השיא של תקווה עוד היה לפניו.

מי שנהנתה מכך היתה הפועל תל אביב. מי שסבלה מכך היתה בית"ר ירושלים. לא רק, אבל בעיקר. עד היום אני זוכר את השער הראשון של השחקן המחונן עם חזרתו ארצה. למעשה היה מדובר בצמד. צמד מול הצהובים שחורים בדרך ל-0:4 מוחץ לטובת האדומים. צמד שחשף את האיכויות שלו לקהל הישראלי ומחק את כל הספקות לגביו.

עד היום, למשל, אני מנסה להדחיק את שני משחקי גמר הגביע בסוף שנות ה-90, עליהם היה חתום תקווה. ועדיין, למרות שהיה אדום באותם שנים, מעולם לא שנאנו אותו. ההפך. קיללנו אותו, אבל מאוד הערכנו אותו. הערכנו אותו כי חששנו ממנו. מכל נגיעה שלו בכדור. אדום, אבל יהלום. יהלום כזה שאתה רוצה אצלך. בדיוק כמו שקורה היום עם יוסי בניון.

הקשר של בית"ר הוא הדבר הכי קרוב לשלום תקווה של סוף שנות ה-90. הוא מנוסה, מוכשר, חכם, קבוצתי, חברותי וצנוע. הוא ג'וקר ובבית"ר צריכים להשתמש בו ככזה. בניון צריך להיכנס במהלך המחצית השניה כשהמשחק כבר פתוח, כשהצפיפות יורדת, כשיש מרווחים בהגנת היריבה, כששאר השחקנים כבר איבדו אנרגיה, כשהכדור רץ מהר מאוד מהגנה להתקפה. לא במקרה מתחילת העונה הוא מרבה לכבוש כשהוא נכנס כמחליף ממש בדקות האחרונות.

תקווה היה שובר שיוויון. הוא היה חילוף מנצח. הוא היה נכנס בדקה ה-60 ומשנה את המשחק. הוא היה ערך מוסף. זה עבד כי האופי שלו התאים לתפקיד הזה. להבדיל מברקוביץ' למשל, עם כל אבק הכוכבים סביבו, תקווה הבין שהוא כבר לא בן 16, שם את האגו בצד והיה נכון לשחק לטובת הקבוצה. זה בדיוק מה שצריך לעשות בניון. זה בדיוק מה שבית"ר צריכה לעשות איתו העונה.

הערב (שבת) בניון יפגוש את מכבי חיפה, הקבוצה הישראלית איתה היה הכי מזוהה, הקבוצה אליה הוא חזר מהאי הבריטי, ואסור לאלי טביב, לעוזרו אלי אוחנה, לעוזרו של העוזר בני בן זקן, ולעוזרו של העוזר של העוזר גילי לבנדה, להתפתות לרחשי הקהל ולפעול עם הרגש. אסור להם לפתוח עם יוסי, אלא לשלב אותו בחלק השני. אחרת הם יחטאו בדיוק היכן שחטאו הירוקים עם בניון.

חיפה פספסה אותו כי לא ידעה לנצל אותו נכון. בכרמל בנו על בניון. בנו עליו ארמונות, בניינים ומגדלים. בנו עליו יותר מדי בלי שום בסיס. בנו עליו שיצעיד אותם חזרה לטופ הישראלי. הם לא הבינו שהוא צריך להיות הדובדבן. זה מה שבין היתר הביא חלק מהקהל לרדת לחייו. הציפיות שלהם ממנו היו גדולות מדי וכשהוא לא עמד בהן, הם הוציאו לו את החשק מכדורגל. בית"ר צריכה ללמוד את הלקח.

גם בניון טעה. הוא לא הבין שההשפעה שלו לא צריכה להימדד בדקות, אלא באיכויות. שהתרומה שלו מהספסל יכולה להיות גדולה יותר מאשר דרך ההרכב. הוא לא הבין שזה היה מוריד ממנו את הקוף ומאפשר לו ליהנות מכדורגל. היום, אחרי החוויות הקשות בכרמל ובקרית שלום, בניון מבין שהוא לא הבורג המרכזי בבית וגן ומקבל זאת באהבה. הוא מבין שקליימן, קונטה, קלטינס, ורד ושכטר הם השלד והוא הרגל המסיימת. הוא מודע למקומו בהיררכיה ויודע שזה לא פוגע במעמדו הרם על המגרש ומחוצה לו. להפך. הוא יודע שדווקא כשכולם עסוקים בלסגור את הטאלנטים הצעירים, הרבה יותר קל לו לבוא ליידי ביטוי. שהתרומה שלו מכרעת.

יוסי מצא את מקומו בפאזל של טביב במהירות. הקהל קיבל אותו בזרועות פתוחות וההצלחות על הדשא כבר הפכו אותו ליקיר האוהדים. גם בחדר ההלבשה הוא מקבל את הכבוד המגיע לו, הרבה בזכות ההגעה של אלי אוחנה למערכת. נציג הבעלים יודע דבר או שניים על מנהיגות, מעמד, אירופה, חזרה לארץ וכוכבות. הסיטואציה מוכרת לו והוא שומר על הכוכב שלו.

בקיצור, בניון צריך להבין שגם במפגש הפיקנטי מול חיפה לא הכל עליו, אבל הוא עדיין יכול לזכות בכל הקופה. בדיוק כמו תקווה. ואם כבר כמו תקווה, בשנת 2000 זכה היהלום באליפות הראשונה שלו ותלה את הנעליים. נעלי הקסם. אם בית"ר תדע לנצל נכון את בניון, זה יכול להיות גם הפינאלה שלו.