כמי שגדל לבן של בעל מכולת, תמיד סלדתי מהרשתות הגדולות. הרבה סחורה, מחירים טובים, אבל גם העדר לב ונשמה. הקופאית, נחמדה ככל שתהיה, לעולם לא תהיה כמו החנוויני השכונתי החביב. זה שייתן לך מסטיק במקום עודף וירשום לך את השוקו והארטיק על חשבון אמא. תגידו מה שתרצו, חוויית הקניה לעולם לא תהיה אותה חוויה. וזה בעיניי שווה כמה שקלים, גם אם אצל רמי לוי מעבר לכביש יש מבצעים. זו גם הסיבה שעד היום, כשאני רואה מכולת שכונתית, אני נהנה להיכנס פנימה ולו רק בשביל לשאוף את הריחות הייחודיים ולהתענג על ימים אחרים.
זה מה שקורה לי כשאני מגיע מדי פעם למלון אלדן הסמוך להריסות ימק"א הישן. התמונות, הריחות, הסיטואציות מימי הצנע של בית"ר, הכל צף מחדש. זה גם מה שקורה לי כשאני רואה את בני יהודה, אולי המכולת השכונתית היחידה שהצליחה לשרוד את המפלצות הכלכליות שנכנסו לשוק. ולא בכדי. המועדון מבית דני הוא היחיד במדינה שהשכיל להתפתח עם הקדמה ועדיין לשמור על השכונה. זו הקבוצה היחידה שיכולה לנצח עם שחקנים של שקל וחצי (רק תקציבית) אימפריה עם שחקנים של עשרות מיליונים. והכל בזכות דבר אחד: לב ונשמה.
בבני יהודה דאגו כל אותה עת לשמור על ה-DNA שלהם. פעם זה בזכות האנשים שמנהלים אותה, פעם זה בזכות השחקנים, פעם זה בזכות האוהדים, פעם זה שילוב של כל הכלים, והשנה, עושה רושם, זה בזכות המאמן של הכתומים. אני חולק על חברי הטוב יהונתן כהן, שהכריז תוך כדי שידור המשחק מול זניט כי אבוקסיס עשה בית ספר למנצ'יני. גם המאמן הישראלי יגיד לכם שאין פה עניין של בית ספר, כי אז במשחק הראשון הוא יכול היה להוציא מחברת וללמוד מהאיטלקי דבר אחד או שניים על כדורגל.
הוא גם יגיד לכם שבהמון מקרים אתה לא באמת יודע איך המשחק יתפתח, בטח לא כשאתה מגיע כאנדרדוג מובהק עם שחקנים צעירים שטרם הוכיחו את עצמם. אז מה כן? יוסי אבוקסיס מתאים לבני יהודה כמו כפפה ליד. בעולמנו המפותח, כשהדיגיטל שולט בכל צעד ושעל שאנו עושים, כמעט כל המאמנים רואים ולומדים את אותן שיטות. כמעט לכולם יש את אותו לינק לצפייה בתרגיל הגנה, לכולם יש קישור להרצאה טובה על מהלכי התקפה, ולכולם יש גישה אל ניתוחי המדע המדויק שנכנס יותר ויותר לעולם הכדורגל. במצב כזה, האישיות שלך כבן אדם, מקבלת ערך מוסף והופכת להיות קריטית בהצלחה האישית והקבוצתית.
אם בעבר מאמנים רבים יכולים היו להחביא את האישיות הבעייתית שלהם מאחורי תרגיל כזה או אחר, היום, במקרים רבים, ובטח לאורך זמן, האישיות היא שובר השיוויון. מאמנים היום חייבים להיות אינטליגנטים, עם יחסי אנוש מעולים וחריצות אין סופית. היום הם צריכים להתחבר למועדון, להוות מודל להערצה עבור השחקנים ולחיות את 90 הדקות של המשחק בצורה אבסולוטית. זו הייחודיות של ברק בכר, זה מה שמביא איתו שרון מימר לבית"ר, וזה מה שיש בשפע ליוסי אבוקסיס.
בני יהודה לא טובה יותר מזניט ואבוקסיס לא עשה בית ספר למנצ'יני בהכנה הטקטית. הוא פשוט חי את המשחק 24/7. יוסי על הקווים זה יוסי שהיה על הדשא. די בדומה לדייגו סימאונה באתלטיקו מדריד, הוא יודע למקסם את היכולות של הסובבים אותו. כמעט כל מי ששיחק עם אבוקסיס יעיד שהיו סביבו שחקנים מוכשרים ואף טובים יותר, אבל הוא תמיד היה הדבק, הברומטר. זה נכון גם עכשיו כמאמן.
אבוקסיס יכול היה להפסיד אתמול, אבל זה לא היה משנה את דעתי לגביו. להבנתי, לבחון מאמן על פי ניצחון או הפסד זה עוול לאיש על הקווים, אבל עוד לפני כן זו בורות של המבקרים. להבנתי, במידה ולאנשים יש את האיכויות הנדרשות לתפקיד, צריך לתת להם זמן להטביע חותם. ליוסי יש את האיכויות.
בני יהודה יעשו נכון אם יתנו לו שקט גם ובעיקר בהפסדים שיגיעו. הם יעשו טוב לעצמם אם ייתנו לו את הזמן להפוך אותם לשכונת יוקרה. כזו ששומרת על הריחות של פעם, אבל גם מתבשמת בחו"ל מדי שנה. אחרת הם יכולים למצוא את עצמם כמו בני סכנין שמתעקשת להישאר שכונה תרתי משמע. כי אם התחלנו עם מכולות ורשתות שיווק, מה יותר נכון מלסיים עם אלה שעוד לא הפנימו שלפני שקונים חתול בשק מומלץ לעשות סקר שוק. ותתפלאו, במקרה של סבירסקי לא צריך להיות חכם גדול, אלא פשוט ללחוץ על קישור.