היום כבר אין סמלים: על עזיבת איינבינדר

באחד מהמשחקים האחרונים של העונה, יצא לי לשמוע לא מעט אוהדים צועקים לדן איינבינדר שיעזוב כבר את הקבוצה. ״למה אתם אומרים את זה?", שאלתי בכעס. ״מי שלא רוצה להיות פה, אנחנו לא מחזיקים אותו בכח. שיילך״, הם ענו לי בחזרה, ואני לא הבנתי איך אפשר לוותר בקלות על אחד השחקנים הטובים ביותר שיש בקבוצה, על המנהיג והסמל של בית״ר ירושלים בשנים האחרונות. ״סמל?״, הם צחקו בקול, ״אין יותר סמלים היום! סמל זה אוחנה. סמל זה מלמיליאן. איינבינדר בחיים לא יהיה סמל״.

רק השבוע הבנתי כמה הם צודקים.

מי שהחל את הקריירה שלו בקבוצות הילדים והנוער של בית״ר, פילס את דרכו להרכב הקבוצה הבוגרת והגיע דרכה לנבחרת ישראל - בחר שוב בכסף על פני הקבוצה. בפעם הראשונה, ב-2012, זה כמעט וסיים לו את הקריירה. איינבינדר וסוכניו רצו יותר כסף ממה שהקבוצה הציעה והתנגדו לכך שבית״ר תקבל דמי השבחה למרות ששיחק במועדון מגיל 8. איזי שרצקי ראה את ההזדמנות אחרי הזכייה באליפות וקפץ על המציאה.

פחות משנה לאחר מכן עבר איינבינדר למכבי ת״א במה שהיה נדמה כתחנה האחרונה שלו בדרך לקריירה אירופאית מפוארת. אלא שחלומות לחוד ומציאות לחוד. איינבינדר היה שחקן ספסל משני בקבוצה של מיטש גולדהאר ובעונתו השנייה במועדון נפצע ומיעט לשחק. השמועות מספרות שקרויף גם ככה לא ממש החזיק ממנו.

ואז הגיע טביב.

החוש העסקי המפותח של בעל הבית החדש בטדי באותם ימים, בשילוב יכולות הקסם לשיקום קריירות של כדורגלנים שאיבדו את דרכם, הובילו את איינבינדר חזרה למקום בו הכל התחיל. הביתה. הוא זכה בסרט הקפטן בימים שלאחר אבירם ברוכיאן ואריאל הרוש, הוביל את בית״ר לאירופה שנה אחרי שנה והפך למנהיג על המגרש ובחדר ההלבשה.

השיא היה בתחילת העונה שעברה, איינבינדר ניגש ל-25 אלף אוהדי בית״ר לאחר המשחק מול סנט אטיין ושחזר את מחיאות הכפיים המפורסמות של נבחרת איסלנד מהיורו שהיה בקיץ. ירושלים רעדה. ברגע הזה הבינו כולם – איינבינדר הוא בית״ר ירושלים ובית״ר ירושלים היא איינבינדר. הקפטן קיבל אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה כפי שלעולם לא יקבל מאף קבוצה.

אבל הזיכרון של איינבינדר קצר מאוד. הפעם זה היה הכסף של אלונה ברקת שגרם לו לוותר על כל מה שהשיג במועדון נעוריו, כדי להתחיל הכל מהתחלה בקבוצה עם הצבע שאף פעם לא אהב ללבוש.

כמה סמלי זה שדווקא בעונה בה הסמל הגדול ביותר של בית״ר ירושלים חוזר לקבוצה, ויסלח לי אורי מלמיליאן, דווקא עכשיו מי שהיה בו את הפוטנציאל הכמעט נדיר לרשת את מקומו של אוחנה, להמשיך את המסורת המפוארת של מספרי 11 בצהוב-שחור ולהפוך לסמל של בית״ר – העדיף להיות עוד שחקן, כזה שעובר מקבוצה לקבוצה ומובל על ידי גחמות כלכליות שלו ושל סוכניו.

אוהדי בית״ר התרגלו כבר לפרידות משחקני מפתח אהודים בסיומה של עונה. לפני שנתיים היו אלה שלומי אזולאי ואלי דסה, בשנה שעברה עומר אצילי וניקיטה רוקאביצה, ולפני חודש חסוס רואדה. איינבינדר ראה איך הקהל בוחר שוב ושוב בצד של השחקנים שנעזבו ומקלל את בעל הבית שלא נלחם כדי להשאיר אותם בקבוצה, וחשב שכך יהיה גם במקרה הזה. אלא שלעזיבה של איינבינדר יש צבע אחר. צבע של אכזבה. איינבינדר בגד בערך הכי חשוב לקהל הירושלמי - הסמל. אותו סמל שנישק שוב ושוב כשהבקיע, אותו סמל שעליו היה דופק בחוזקה כדי להראות כמה הוא אוהב את המועדון, אותו סמל שיכל להיות אם הוא רק היה רוצה.

ובחזרה לאוהדים. צדקתם. בכדורגל הישראלי מודל 2017 אין סמלים. גם המעטים שנשארו עומדים להיכחד. בסופו של דבר הלקח נלמד. אחרי הכל, גם אם זה נראה כמו סמל, מרגיש כמו סמל ומדבר כמו סמל – זה לא אומר בהכרח שמדובר בסמל.