סדנה לעצבים: בית"ר נרגעה בעידן שרון מימר

פסיכולוגית לימדה את תלמידיה כיצד להתמודד עם לחץ. בשלב מסוים היא הרימה כוס שהייתה חצי מלאה במים. כולם ציפו שהיא תשאל את השאלה המוכרת האם הכוס חצי ריקה או חצי מלאה, אבל במקום זאת היא שאלה: עד כמה הכוס הזאת כבדה? הקהל סיפק תשובות מגוונות, החל מ-8 אונקיות עד ל-20 אונקיות.

"המשקל הפיזי אינו משנה כלל", היא קטעה את רצף התשובות, "אם אחזיק אותה דקה זו אינה בעיה, אם אחזיק אותה במשך שעה, זרועותיי יכאבו, ואם אחזיק אותה במשך יום שלם, ארגיש נימול בזרועי ואפילו שיתוק. בכל מקרה, משקל הכוס אינו משתנה, אלא הזמן שבו אני מחזיקה אותה. ככל שאחזיק אותה יותר זמן, כך היא תהיה כבדה יותר". הלחצים והדאגות בחיים הם כמו כוס המים. אם תחשבו עליהם לזמן קצר, שום דבר לא יקרה. אם תחשבו עליהם לזמן רב יותר, הם יתחילו לכאוב. אם תחשבו עליהם כל היום, הם ישתקו אתכם, ולא תהיו מסוגלים לתפקד".

כבר עכשיו ניתן לומר כי החלפת המאמנים בבית"ר ירושלים הצליחה. בימיו של רן בן שמעון, הצהובים היו לחוצים מאוד. למרות שניסה לעטוף אותו במילים יפות ומרגיעות, המאמן שידר לחץ מטורף סביב השעון והיה מעין קפיץ אנושי. כראש המערכת הוא גם הדביק אותה באופן טבעי וכל תזוזה, כל פיפס, כל כותרת, הקפיצו את הגזרה, יצרו סביבת עבודה לחוצה, כבדה ומשתקת, והשחקנים לא היו מסוגלים לתפקד.

לפני שלושה שבועות הגיע לבית וגן שרון מימר, ועוד לפני האיכות על הקווים, הוא הביא איתו משהו אחר, משהו שהיה חסר מאוד במועדון – שקט וביטחון. המאמן הרגוע שיחרר את האנרגיות הרעות סביב בית"ר והפך אותה לקבוצה שמחה מאוד. עם האנרגיות האלה מגיעה בית"ר למשחק הטעון מול בני סכנין. עם האנרגיות האלה ועם מספר שחקנים שבעצם נוכחותם וכושרם הנוכחי, שידרגו את הקבוצה של אלי טביב.

נתחיל דווקא מדן מורי, שעד לא מזמן נחשב סדין אדום בקרב אוהדי הקבוצה. הבלם המושמץ, הצליח למרות כל האש נגדו, לצאת חזק ומחוזק. להבדיל מבן שמעון, עושה רושם שהלחץ לא השפיע עליו. ההפך, הוא שיפר את יכולתו והפך בחודש האחרון (עוד לפני הגעת מימר) לאחד מעמודי התווך של בית"ר. תענוג לראות אותו סוגר, מחלץ, מניע ואפילו מגיע למצבים.

השחקן השני הוא איתי שכטר. החלוץ הירושלמי הצליח אף הוא לצאת מתחתית הבור והפך בזמן כל כך קצר למוציא לאור. שכטר הוא הקלף המנצח של מימר. הוא זה שמטריד את הגנת היריבה, מרתק אותה ואף מביא את היתרון של בית"ר במרכז השדה ליידי מימוש, דבר שהיה חסר לה מאוד בימיו של בן שמעון.

אחרון חביב הוא אנטואן קונט. המגן הימני מוסיף לבית"ר שקט הגנתי ועוצמות מטורפות בחלק הקדמי. כבר עכשיו ניתן לקבוע כי הרכש הצרפתי, שהגיע לארץ בחלון ההעברות האחרון, ממצב את עצמו כאחד הזרים האיכותיים שנחתו כאן. הוא חזק, מהיר וטכני. הוא בטוח, שקט ואקטיבי. והכי חשוב מבחינת מימר: הוא מצטרף לכל התקפה, אבל לכל התקפה, כמו פגז שיצא מלוע תותח.

לצערו, שחקני בית"ר עדיין לא משתמשים בו מספיק ולרוב הוא חוזר על עקבותיו להגנה מבלי שנגע בכדור בחלק הקדמי, אבל כבר עכשיו הוא עוזר לצהובים לרווח ולפצח את הגנות היריב. כשהוא גם יקבל את הפס לעקיפות הרבות שלו, הוא ובית"ר יהיו קטלנים.

בשורה התחתונה, משחק בין בית"ר לבני סכנין, בדומה מאוד למשחק בשבוע שעבר בין הצהובים לאדומים מוולפסון, הוא תמיד טעון. לא משנים המסגרת, הטיימינג ומיקום הקבוצות, מפגש כזה הוא תמיד בגדר מלחמה, ולא רק ספורטיבית. וכשכל גפרור יכול להצית אש ביציעים וכל תאקל יכול לחולל סערה על הדשא, חייבים על הקווים אדם כמו מימר שינמיך את האש, ירגיע את המערכת וינתב את הלחץ למקומות חיובים.

ואם נחזור רגע לפתיח, בית"ר עוד תפסיד העונה והלחץ סביב הקבוצה יעלה פלאים, אבל עושה רושם שהמאמן הטרי של בית"ר הוא האיש הנכון להחזיק את הכוס. ובמילים אחרות: הלחץ בבית"ר תמיד היה וכנראה גם תמיד יהיה אותו לחץ, השאלה כמה זמן המאמנים על הקווים מצליחים לשאת אותו. רן בן שמעון קרס תחתיו מהר מאוד. מימר? עושה רושם שהוא פחות לחיץ. גם לפני משחק מול בני סכנין.