עד התהום, עד הקצה: על הכישלון במכבי חיפה

נשיא מכבי חיפה, יעקב שחר, הודה בשבוע שעבר שהמצב במועדון שלו כואב לו וסיפר עד כמה הוא רוצה "להספיק" לראות את מכבי חיפה שוב גדולה, שוב דורסת, שוב ווינרית. למה "להספיק"? כי שחר יהיה בן 76 באפריל וכולם מבינים שלא נותרו לו עוד יותר מדי שנים לעמוד בראש המערכת.

היום, בשנת 2017, אף אחד לא יודע מתי שחר יזכה לראות שוב את הבייבי שלו מעל כולם, אם בכלל, וזה קשה לעיכול. זה קשה לשחר, אבל עוד יותר לעשרות אלפי האוהדים. זה אמנם הפך לעניין שבשגרה, אבל מועדון מכבי חיפה באמת נמצא בנקודת השפל הכי גדולה שלו ב-20 השנים האחרונות.

זו לא רק התבוסה 3:0 בדרבי כי הפועל חיפה כבר ניצחה דרבים בעבר, שלומי דורה כבר רץ מול הפנים של יושבי יציע ג' בקרית אליעזר והאדומים כבר חגגו 0:0 שהרס אליפות ב-2010. הבעיה הגדולה של מכבי חיפה היא שהיא לא באמת יודעת מה הבעיה שלה. על מה לשים את האצבע? מה תוקע אותה? השלישייה בדרבי פוצצה הכל, הוציאה את כל העצבים, התסכול וההשפלה שסוחבים האוהדים כבר 6 שנים על הגב והלב שלהם.

שחר באמת עשה הכל העונה. הוא העמיד תקציב שיא שכבר נושק ל-100 מיליון ש"ח (נכון שהזמנים השתנו, גם מבחינה כלכלית, ועדיין, בעונות הגדולות של מכבי חיפה בעשור הקודם התקציב עמד על כ-40 מיליון ש"ח), הוא מינה מנהל ספורטיבי בדיוק כמו שכל הפרשנים והמבקרים צעקו, הנחית מאמן שספג כדורגל מאלכס פרגוסון במשך שנים וקיים אימונים אישיים לכריסטיאנו רונאלדו והחתים סוללת שחקנים "בכירים", ישראלים וזרים. כלום, שום דבר. מכבי חיפה נמצאת בסחרור מטורף מאז 2011, כשכל עונה מאפילה על הקודמת בכישלון שלה ונגמרת איפשהו בחודשי נובמבר-דצמבר. במקרה הטוב.

איך זה יכול להיות? הרי מדובר באחד המועדונים הכי מסודרים ועשירים בארץ, עם הבעלים הכי יציב ושקט, מתקן האימונים המפואר ביותר, מחלקת הנוער ההישגית ביותר והקהל הטוב בארץ. נקודת הפתיחה של מכבי חיפה בכל קיץ היא מדהימה ובכל זאת העסק נחרב פעם אחר פעם. שמישהו רק יעז להגיד ששחר הוא קמצן. רק על הולמאר איולפסון ורועי קהת יחד הוא שילם 2 מיליון יורו, את עומר דמארי הוא השיג בעסקה מסובכת ומתישה וגם זרים עם עבר די מרשים באירופה הוא הביא. אז מה לעזאזל קורה כאן?

בינינו, אין דבר כזה "הבעיה של מכבי חיפה". יש כל כך הרבה בעיות שהצטברו במשך השנים ויצרו כדור שלג הרסני ומפלצתי. שחקנים ישראלים שנחשבים ל"בכירים" ואמורים להוביל, אבל בפועל לא בנויים לזה, צעירים שיש רצון גדול מאוד לקדם אותם ולשלב אותם ברמות הגבוהות, אבל עם כל הצער הם פשוט לא ברמה, לחץ מטורף שלא קיים בשום קבוצת ספורט בישראל מלבד מכבי ת"א בכדורסל, וציפיות. המון ציפיות.

רנה מולנסטיין מפמפם מתחילת העונה את המושג "תהליך". בקבוצה הזו יש שחקנים טובים, אבל כאלו שיכולים להיות רק חלק מהתהליך ולא אלו שגורמים לו לקרות. נטע לביא הוא כזה, גם קמיל ואצק או סאן מנחם למשל, אבל אלו שאמורים לעשות את ה"פרוסס" כדברי מולנסטיין כמו גילי ורמוט, אלירן עטר ורועי קהת, שגם ככה לא מזוהים עם מכבי חיפה, נראים כמי שלא קורצו מהחומר המתאים לזה. הם לא אריק בנאדו, הם אפילו לא יניב קטן. אין מי שיהפוך פח בחדר ההלבשה או יטרוק דלת אחרי תבוסה כמו אתמול.

אין מי שיזעזע, שיצרח "אין מצב שהאדומים האלו חוגגים כאן". כולם מורידים את הראש וממשיכים הלאה. 'אז הובסנו 3:0 בדרבי, יש כפ"ס בשבת'. העובדה שגארי קגלמאכר (שהוא בלי שום קשר השחקן הכי טוב במכבי חיפה העונה) הוא הקפטן, ממחישה את הכל.

אחרי הניצחון החיוור באשקלון, רנה מולנסטיין לא התבייש להצהיר מול המצלמות ש"שלוש הנקודות חשובות יותר מהדרך". אם כך רנה, אז מה הוא התהליך עליו אתה מדבר מתחילת העונה? מה עם הפרוסס ואיך הוא נראה כלפי חוץ אחרי הראיון העצוב שלך באיצטדיון סלה בשבוע שעבר? כשנוח אז מדברים על תהליך, אבל כשלא אז הנקודות הן אלו שחשובות. גניבת דעת מרגיזה.

לא יכול להיות שאלירן עטר, הכוכב הכי גדול של הקבוצה, משותף ב-52 משחקים בלבד מתוך 98 מאז הגיע לפני שנתיים. לא הגיוני שאחרי עונת שיא בבית"ר ירושלים, ניקיטה רוקאביצה נראה כמי שבלעה אותו האדמה. אין מצב שנטע לביא הולך אחורה דווקא אחרי עונת פריצה פנטסטית או שרועי קהת מגיע בקול תרועה רמה ונדחק לקצה הספסל תוך שלושה חודשים.

הכוכבים, שהם גם ככה לא כ"כ כוכבים, לא לוקחים אחריות. הצעירים לא משתלבים, הזרים לא משדרגים וחדר ההלבשה נראה מרוסק. רקוב. עצוב. מה הם עושים באימונים? אנשים שעובדים אחד עם השני יום יום, אבל כשמגיע משחק בשבת נראים כמו אוסף שחקנים אקראי שאספו שעה קודם מהתחנה בחוף הכרמל.

שני רגעים בודדים ממשחק הנוער מול דורטמונד בשלישי האחרון המחישו עוד אחת מהבעיות במכבי חיפה. מוחמד עוואד, הכישרון הכי גדול וזה שמסומן להגיע הכי רחוק, מתעלם פעמיים מחבר שלו לקבוצה ובוחר לבעוט בעצמו במקום לתת מסירה פשוטה לגול.

איך השחקן המוביל בנוער שם את טובתו האישית לפני הקבוצתית? איפה הערכים של קבוצה שמכבי חיפה מתיימרת לדגול בהם? ובכלל, לאן הגיעו כל בוגרי מחלקת הנוער הכי הישגית בישראל? לקרית שמונה או סכנין במקרים הכי מוצלחים. למה אין מחלקת סקאוטינג מסודרת, שהייתה מונעת את רכבת הזרים הכושלים במשך השנים? ניקולה דרינצ'יץ', מגדולי הפלופים, אפילו החליט לפרוש בגיל 31 (!) בעקבות הטראומה שחווה בירוק. בלתי נתפס.

אחרי ההפסד המביך לבני סכנין בסוף דצמבר, מכבי חיפה הכריזה על "מהפכה" ושיחררה שישה שחקנים במכה. יסלחו לי שחר, קרלסן ומולנסטיין, אבל לשחרר שישה שחקני סגל רחב זו לא חוכמה. מכבי חיפה החליפה את הספסל שלה בינואר, היא לא טיפלה בליקויים שלה.

העיקר ששחר אמר ש"הבאנו את האנשים הנכונים, אבל לא את השחקנים הנכונים". אז למה השחקנים האלו עדיין מובילים את מכבי חיפה? אתמול בדרבי פיטים עזמי נכנס מהספסל. אם למשל זה היה פיראס מוגרבי או איסמעיל ריאן שעולים במקומו, זה היה נראה רע יותר? את השחקן הכמעט יחיד שמשחק עם הלב והנשמה, דקל קינן, זרקו מההרכב בשביל הולמאר איולפסון. זה אמנם מוקדם, אבל בינתיים האיסלנדי הוא אכזבה עצומה. איטי, כבד, אדיש ומאוד לא מחובר.

אז מה צריך לעשות? מאוד קשה לדעת וזה יהיה אפילו קצת חוצפה או יומרנות לנסות להציע פתרונות, אבל מה שבטוח הוא שמכבי חיפה צריכה להוריד מעצמה, אפילו שזה מאוד קשה. להפסיק להגיד את המילה "אליפות" או "תארים" במסיבת העיתונאים בכל קיץ. מכבי חיפה צריכה שקט וסבלנות. הרבה הרבה סבלנות.

החוליה היחידה בשרשרת שבאמת התקדמה והשתדרגה היא הקהל, שאלמלא האוהדים של הפועל ת"א, הוא הקהל המסכן ביותר בישראל. בעבר אוהדי היריבות היו מכנים את הקהל של מכבי חיפה כזה ש"מקבל הכי הרבה ונותן הכי מעט". היום המצב בדיוק הפוך. 18 אלף מנויים (יותר ממילאן! הייתם מאמינים?), תצוגות עידוד מדהימות ובכל זאת האוהדים האלו לא פאקטור לכלום כבר 6 שנים והפכו כבר מזמן לשק חבטות. בכדורגל שלנו יש הרבה קבוצות בלי אוהדים, אבל יש רק קהל אחד בלי קבוצה.