מגרש השדים: פרידה (זמנית) מהפועל ת"א

יותר מ-30 שנים עברו מאז, אבל עד היום אני זוכר כל רגע ורגע מאותה שבת ב-1984. בשל עונש רדיוס (מישהו אמר שעברו 30 שנה?) בית"ר אירחה את משחקי הבית בבלומפילד כמעט חצי עונה ואנחנו נאלצנו לנדוד עם החמין ממעלה אדומים לתל אביב. המשחקים באותם ימים התקיימו בשעות הצהריים. אם לא די בכך, לרוב גם התקיימו הצגות כפולות (אם לא משולשות) ואנחנו, עכברי כדורגל, מצאנו את עצמנו בכבישים כבר בעשר בבוקר.

באותה שבת הנסיעה היתה מתוחה הרבה יותר מבדרך כלל. בבלומפילד חיכתה לנו הפועל ת"א, אימפריה אדומה ומאיימת עם צבא אוהדים גדול. אפילו את אוויר ההרים צלול כיין, אפשר היה לחתוך באותו יום בסכין. "לאן אתם נוסעים?", החייל במחסום שאל כאילו מתעלם מכל הדגלים והצעיפים שעטפו את הסובארו. אבא שלי עוד התלוצץ איתו, אבל אני, ילד קטן ולחוץ, הבהרתי לשניים שזה ממש לא הזמן לסמול טוק. "אבא, אנחנו מאחרים", זרקתי מהמושב האחורי, כארבע שעות לפני שריקת הפתיחה. "שיהיה בהצלחה", קרא החייל, "תנו להם בראש".

באותו רגע הרגשתי סוג של שליחות. הביצים אומנם רעדו, אבל הגאווה היתה בשיאה. הולכים להילחם נגד האויב במבצר שלו - הטוב נגד הרע, האור נגד החושך. אני לא ממש זוכר מתי התחלתי לסלוד ממשה סיני ומחבריו (אני מניח שזה קרה בחדר הלידה), אבל זה המשחק הראשון שאני זוכר מולם. ואיזה משחק זה היה...

החשש שליווה אותנו בדרך, התחלף עם מתח מורט עצבים בחניה, שהתחלף בהתרגשות עזה בכניסה לשער 11. ים צהוב (משער 8 עד שער 12) שר יחד שירי ירושלים. צמרמורת. "הנה הם באים השדים האדומים, הפועל תל אביב, הפועל תל אביב", שאגו אלפי האוהדים מעברו השני של המגרש, כשרפעת טורק, שבתאי לוי ומשה סיני עלו לדשא. והם היו שדים. מפחידים כאלה.

חמש דקות לקח להם לעלות ליתרון ולהוריד אותנו לקרקע. אבל בית"ר, שעד אז היתה קבוצה קטנה עם קהל גדול, ידעה לחזור. הירושלמים עשו את צעדיהם הראשונים לפסגת הכדורגל הישראלי וזה היה אחד המבחנים הגדולים בדרך לשם. דני נוימן החזיר אותנו לחיים עם נגיחה גאונית, ואורי מלמיליאן כבר הרעיד את יציעי האבן שלנו בפנדל מוצלח. חנן אזולאי העלה אותנו ל-1:3 מדהים ונתן את החותמת לניצחון גדול. מוריס ז'אנו אומנם גרם לנו לדפיקות לב רבות בסיום, אבל בתוכנית "מבט לספורט", במקום 'הנה הם באים...', כבר התנגן השיר 'אין גדולה כמו בית"ר ואין חזקה כמו בית"ר...'.

מאז אותה שבת, המגירות שלי התמלאו בחוויות וסיפורים מהמפגשים מול האדומים. חוויות שנצרבו בזיכרון. חלקן טראומתיות וחלקן שמחות. איבוד האליפות בימק"א סיבוב מאוחר יותר, חגיגות אליפות אדומות של ערן זהבי בטדי, שער אליפות צהוב של פישונט בבלומפילד, משחק השרוכים, גמרי גביע מורטי עצבים ומה לא. הכל היה שם: ימין נגד שמאל, תל אביב נגד ירושלים, ערבים נגד יהודים, הממסד נגד העם, המקופחים נגד האליטות, התקפה נגד הגנה, ותקשורת נגד כולם.

והיה עוד דבר במשחקים האלה: שנאה ספורטיבית מהולה בהערכה מקצועית ומטובלת בחשש כבד. כן, תמיד חששנו מהם. עם השנים גם הם למדו לכבד ולהעריך אותנו ואף החלו לחשוש מאתנו, אבל לא משנה מה היה מצבנו בליגה, כמו גם מה מצבם, תמיד חששנו מהם. אנחנו היינו שור זועם והם היו הסדין האדום שלנו.

כל זה היה נכון עד השנה. לפני כחודש וחצי הגיעה הפועל תל אביב לטדי, ואם למישהו בצהוב רעדו הביצים, זה היה רק בגלל הקור. "זו הפועל תל אביב הגדולה והמפחידה שסיפרת לי עליה?", שאל אותי יונתן הקטן אחרי שבמשך ימים החדרתי בו מורשת קרב, "אפילו הפועל רעננה יותר מאיימת". רציתי לענות לו, אבל לא היה לי מה לומר. הוא צדק. מעולם האדום לא נראה חיוור כל כך.

בשנים בודדות הצליחו בעלי הבית והמנהלים בוולפסון להרוס מועדון ענק בקנה מידה ישראלי ולהפוך אותו לעסק בפשיטת רגל. חיים רמון, אלי טביב, מוני הראל ושאר החברים הכניסו את השדים לארון, אדון כבירי כבר הפך אותם לרוח רפאים.

מי אשם יותר, מי פחות? כרגע לפחות, לא באמת חשוב מי פירק. יותר חשוב מי ירכיב, ולפחות על פי דבריו של הנאמן שאול קוטלר, אין אחד כזה באופק. "המשחק מול מכבי פתח תקווה יהיה המשחק האחרון של הפועל תל אביב", הוא אמר ביום רביעי וגרם אפילו לי לצביטה חזקה בלב. לא בגלל ההתפרקות של האדומים, כמו העובדה שלבן שלי כבר לא יהיו אותם זיכרונות. לא יהיה לו את אותו משחק בבלומפילד.