"עדיין לא עיכלתי. זה נראה שאחי צריך לחזור בכל רגע"

ימים קשים עוברים על שניר שוקר ומשפחתו. אחיו הצעיר של קשר הפועל רעננה, אופיר, נהרג בתאונת דרכים והוא בן 21. בתוך האבל, השחקן מנסה להתמודד ונעזר בכדורגל לשם כך. "הוא אולי הבן אדם הכי קרוב אליי, תחושה מאוד מוזרה להגיע לבית העלמין", סיפר, "אני עדיין לא חושב שעיכלתי את האסון הזה. אני מרגיש כאילו שהוא בצבא וצריך לחזור מתישהו. תמיד הוא היה עושה שבועיים-שבועיים, שבוע-שבוע, הוא היה הולך לבסיס וחוזר. אני מרגיש שהוא צריך לחזור בכל רגע".

שוקר סיפר על הרגע בו קיבל את הבשורה. "נרדמתי מאוחר באותו לילה, הלכתי לישון בשתיים", הוא נזכר, "התאונה קרתה ב-1:36, באותו לילה לא קראתי חדשות, אני בדרך כלל עושה זאת. ב-6:27 בבוקר נשמעו דפיקות בדלת כאילו משתמשים בפטיש. אשתי מאיה אמרה לי 'שניר, קום, דופקים בדלת'. היה נראה לי משהו מוזר, רצה לי המחשבה שאולי האוטו לא חונה במקום טוב, ואז הטלפון שלי צילצל. לא הספקתי לענות, אבל חזרתי למספר וענה לי בן אדם בקול מפחיד שאני לא אשכח: 'שלום, מדבר נדב מקצין העיר, אני צריך להגיד לך משהו חשוב'".

"שאלתי אותו: אתה לא חושב שזו חוצפה לבוא בשעה כזאת? מה זו השעה הזאת?", המשיך שוקר, "אמרתי לו שאני לא מכיר אותו ומה הוא רוצה ממני. הוא המשיך להגיד לי שהוא צריך לומר משהו חשוב, דחוף. עניתי לו שאני לא יוצא. אשתי נלחצה, התקשרה למשטרה ואמרה מאיימים על בעלי. נלחצנו מכל הסיטואציה, אלה היו כמה דקות של פחד אימים. הוא אמר לי: 'אני רק צריך שתראה אותי לשניה'. רצתי לחלון, ראיתי שני קצינים וצעקתי להם: 'מה אתם רוצים?' בואו לחלון. נלחצתי, יש לי פיטור ממילואים ושירתתי 3 שנים. הם אמרו לי שזה קשור לאופיר".

שוקר יצא מחוץ לביתו, שם קיבל את הבשורה הכואבת. "קצין נעמד מולי ואמר לי 'אני משתתף בצערך'", סיפר קשר רעננה, "באותו הרגע לקח לי כמה שניות לעכל את כל הסיפור, כל מה שקרה שם. השתוללתי, צעקתי 'לא נכון', לא האמנתי למה שקרה. מאיה חשבה שרבים איתי, אחר כך סיפרתי לה שאופיר נהרג, התחלנו לבכות ביחד. סיפרו לי שאמא שלי מרוסקת והם התעקשו לקחת אותי לשם. אחר כך נסענו לבית של אחי הגדול, זאת הייתה נסיעה של 20 דקות שהרגישה כמו שעתיים, דיברתי שם שטויות, הייתה לי תחושה של בחילה".

"אשתו פתחה את הדלת", נזכר שוקר, "היא אמרה: 'שניר פה, למה כל כך מוקדם?', סיפרתי לה ולאחי מה שקרה, הם התחילו לבכות. הקול של הקצין שהודיע לי יהיה לי חקוק בראש, זה משהו שאני יקח איתי לכל החיים". הקשר סיפר על התגובה של אביו: "הוא בן אדם חזק, הוא עדיין לא התפרק אבל צריך לעשות את זה. הוא נהג הסעות, וברגע שאמרו לו שהנסיעה מבוטלת, הוא לא הבין מה קרה. הודיעו לו, והוא אמר 'טוב, תקחו אותי לאשתי'. הושיבו את כולנו בסלון והסבירו לנו את הפרוצדורה: שבעה, הלוויה. הצבא עזר לנו בהכל".

שוקר סיפר על הפעם האחרונה בה נפגש עם אופיר. "בדרך כלל היינו נפגשים בסופ"ש אצל ההורים. אני עם הכדורגל וכשהוא חוזר, הוא רוצה לאכול את העולם: חברים, חברה משפחה", סיפר, "ביום של התאונה הייתי אצל ההורים, הוא הכין ארוחת ערב וביקש שאשאר, מיהרתי, אבל לפני זה דיברתי איתו קצת על הצבא, והוא סיפר לי שנשארו לו עוד שבעה חודשים ושהוא צריך לצאת קורס. היה לו גם איזה חוב קטן בבנק שהוא סידר. התמונה האחרונה שלו שאני זוכר זו אותו מבשל פסטה. הוא היה עובד בגלידריה של חבר שלי ברעננה, ולפעמים הייתי מטייל שם. הוא היה מגיע לכל משחק שלי, הייתי מחפש את המבט שלו שיסתכל עליי. כשהוא לא היה ביציע, הוא היה מאוד חסר לי".

"אם הייתי רואה אותו עכשיו, הייתי אומר לו שאני אוהב אותו וגאה בו, כי לא יצא לי להגיד לו את זה", חשף שוקר, "שבוע לפני, היה לנו ריב קטן, לא משהו גדול, ריב של אחים. זה היה מדאגה. אני זוכר שדיברתי עם אמא שלי והיא אמרה לי: 'שניר, דיברתי עם אופיר, אמרתי לו שאתה אוהב ודואג לו". הקשר סיפר על ההתמודדות של חברתו של אופיר: "היא מתאוששת, הרבה עם חברים ומשפחה. תמיד הם סביבנו. יש לה רגעים שהיא מספרת 'אני מדמיינת אותו', היא סיפרה לי שחלמה עליו בלילה, שהתקשר אליה והוא בבסיס וצריך לחזור".

שוקר סיפר על ההתמודדות שלו ושל משפחתו. "כל אחד מתאושש בדרכו. אבא שלי חזר לעבודה, קשה לו, לי יותר קל בגלל הכדורגל, יש סביבי המון אנשים וחברים מאוד קרובים. כמו משפחה, כל הזמן מחזקים אותי", סיפר, "אני לא יודע אם אפשר להתאושש, צריך לדעת לחיות עם זה. אי אפשר לעכל כזה דבר. אני לא מאחל לאף אחד את התחשוה הזאת. אני חזק, אבל גם אני מתפרק כשאני נשאר לבד. גם באימונים, לפעמים הראש שלי לא שם. אני נזכר בדברים שעשינו יחד, בפנים שלו. הוא גם היה רוצה שנהיה חזקים ונמשך לחיות".

"אני מרגיש כאילו זה לא אמיתי", העיד שוקר, "אני מתפלל בבקרים, זה קצת עוזר. הלילות הם הבעיה. אנחנו משתדלים להיות ביחד עם המשפחה, אבל אז חוזרים הביתה ועולים המחשבות והזכרונות. הוא היה נהג מצוין, גם בצבא הוא היה נהג משאית והיו לו תדרוכים כל הזמן. למה דווקא לו זה קרה? לא יודע, אולי הסחת דעת, קפצה חתולה לכביש, הסיט את המבט שלו לצדדים. זה עדיין בחקירה, רוצים לדעת תשובות. הוא היה ילד טוב, בחיים לא הוציא קללה מהפה, תמיד היה מכבד, גם אם היית אומר לו משהו. אף פעם לא הרים את הקול, כל מי שמכיר אותו יכול להעיד על זה".

שוקר סיפר על אחיו. "אמא שלי תמיד אמרה ש'הוא כמו הבת שלא הייתה לי'", חשף, "הוא היה עושה הכל בבית - הוא היה מבשל, מכבס, מנקה, עושה קניות. אני ואחי הגדול לא ידענו מה זה לבשל, חיינו בבית כמו שייחים. בארוחה האחרונה שעשינו ביחד הוא הכין סלטים ופינה את השולחן. זה הרגיש מוזר. אמא בכתה המון בשבעה 'למה דווקא לנו, למה דווקא לנו', אמרתי לה שזה לא דווקא לנו, זה קורה. לאחר מכן, היא פתאום מתקשרת אליי ואומרת לי 'שמעת על התאונה פה, שמעת על התאונה שם'. אנחנו לא שולטים בדברים האלה, זה לא קורה רק לרעים".

"זה הדבר הכי עצוב בחיים שלי, ועוד קרה מול מגרש כדורגל, שזו האהבה שלי. כל מי שמכיר אותי יודע מה זה כדורגל בשבילי", אמר שוקר, "הזוי, אולי זה מסמל או רומז למשהו. ישבתי בשבעה, היו לי הרבה מחשבות על כדורגל והחיים ומה קורה הלאה, איך נוכל להמשיך לחיות בלי אופיר. הבנתי שצריך להמשיך הלאה. התגעגעתי לכדורגל, זה משהו שמחזק אותי מאוד. אני רוצה להצליח בשבילו, אני לא השחקן הכי טוב או מוכשר, אל בשבילו הייתי הכי טוב, הוא התגאה בי, אמר לכולם 'אח שלי שחקן'. הוא לא פיספס אף משחק. אני בא לאימונים בשבילו. אני מחכה לגול הבא שלי, אני אחשוף חולצה שלו וארוץ לחגוג עם ההורים. הוא לא יהיה ביציע וזה יהיה קשה, אבל הוא יהיה בלב. הכדורגל מרפא, התרופה הכי טובה".