לפני כשבועיים, עומר פרץ נפצע בפעם-המי-יודע-כמה, ונראה כי הפעם הפציעה חרצה את גורל הקריירה שלו. הקשר, שהתחיל כחלוץ והפך לפרקים למגן, נפצע במהלך המשחק בין מכבי נתניה לבני יהודה, הבדיקה אבחנה קרע ברצועות, והשחקן בן ה-29 התחיל להשלים עם העובדה שעתידו יהיה במגרשי הכדורגל, אך לא על הדשא.
פרץ, שעבר באקדמיה של שטרסבורג, ושיחק בהפועל תל אביב, מכבי תל אביב, עירוני ק"ש, הפועל ר"ג, מכבי הרצליה ונס ציונה - הגיע לפני 3 שנים למכבי נתניה ומאז נראה שמצא בית חם. בראיון לתוכנית "בוקר ספורט" הוא מספר על הכאבים, העתיד, הטעויות שעשה וקריירת האימון שמעבר לפינה.
"אני מוגבל מאוד בתנועה, הברך לא יציבה ואני עדיין סובל מכאבים", הוא מספר ומפרט: "לוקח לי דקה-שתיים להיכנס לרכב, זה לא פשוט. זו פציעה קשה, השיקום יהיה ארוך כי זו פעם שנייה בברך".
פרץ, שגדל באקדמיה של שטרסבורג הצרפתית, מספר על אותם ימים: "הייתי שם עם מורגן שניידרלין, שהיה צעיר ממני ב-4 שנים, ועם שחקנים כמו ריקרדו פאטי ששיחק ברומא, וקווין גמיירו. היינו משחקים פלייסטיישן זוגות, אני ופאטי נגדם, מתערבים על כל מיני שטויות. האמת, קשה שלא לצאת שחקן אחרי שעוברים באקדמיות הללו".
"לצערי, בזמנו לא היה את חוק בן שהר והצבא התחיל לעשות לי צרות", הוא חוזר לגיל 18 ומודה בכאב: "היה פיתוי מהפועל ת"א לחזור, ובסוף עשיתי זאת, אבל בדיעבד זו הייתה טעות לעזוב את צרפת".
על ההחלטה אם לפרוש או לא, הוא עדיין חושב. מאוד. "יש לי עדיין התלבטות. אני צריך לשבת עם דורון אוסידון. אני רוצה להשלב במערכת בתפקיד, וגם אם לא הייתי נפצע, הייתי חושב על תפקיד מאמן או משהו דומה. יש לי מה לתרום למקצוע. אני רוצה להישאר בתחום", מבהיר השחקן: "גם אם הייתי פורש עוד 3-4 שנים הייתי נשאר מאמן. עשיתי קורס מאמנים, יש לי תעודה. עוד לא פרו, כי זה אפשר לעשות רק אחרי הפרישה".
המשפחה, לפחות חלק ממנה, בטוחה שהגיע הזמן לתלות את הנעליים. "אמא שלי אומרת לי לפרוש. זה היוני, כי עברתי המון פציעות. בברך ובקרסול, קרעים בגידים ועוד", אומר פרץ ונראה כי השלים עם עתידו.
"הקריירה לא התרוממה כמו שרציתי. יש לכך הרבה סיבות. הייתי עושה מכל דבר קטן אסון", הוא מודה בגילוי לב: "כשנפצעתי במכבי, אמרתי שהם לא מתייחסים אליי, לא שואלים לשלומי. ברגע שהייתה לי אופציה לעזוב לק"ש - עזבתי. זו הייתה טעות, כי אחרי זה קשה לחזור למועדון כזה. הייתי רגיש, חיפשתי כל הזמן חום. גם כשהקריירה צנחה, לא הבנתי, דמיינתי בראש סרטים אחרים. לקחתי פסיכולוג, זו לא בושה. ניסיתי הכל. קואצ'ר. לא הצלחתי להרים את עצמי - עד שבסופו של דבר נתניה באו והציעו לי לחזור לליגת העל".
לא הייתי אומר שהקריירה שלי היא פספוס אחד גדול", הוא מנסה לסכם בגיל 29: "מאיפה שאני נמצא, אני מעדיף להסתכל על הדברים החיוביים. אני מודע לכך שמאמנים גדולים בעולם היו שחקנים מפוספסים. כשאני יושב בבית, על הספה, עם הקרח על הברך, אני אומר לעצמי 'יכול להיות שהקריירה של האימון תהיה שונה, שהפעם דברים יסתדרו לי'".