"מטוסינו שבו בשלום לבסיסם", שמענו במשך עשרות שנים כשמטוסי חיל האוויר שלנו שבו מתקיפות בתוך שטח האויב ונחתו בשלום. בסיום המשחק בסכנין, שמעתי את מפקד כוח המשטרה אומר "האוהדים יצאו בשלום מהמשחק והם בדרכם הביתה".
משחק המלחמה בין בני סכנין לבית"ר ירושלים, המשחק הכי טעון בכדורגל הישראלי, עבר בשלום. באמת תודה רבה. המשחק עצמו היה משהו "על הדרך". 90 דקות, גולים, פנדלים וצהובים. כל מה שקורה היום במדינה הוא הסיפור האמיתי שקשור למשחק בסכנין. הדגלים הם הסיפור המרכזי. אצל אוהדי בית"ר דגלי ישראל, אצל אוהדי סכנין דגלי פלסטין. כשבימים האחרונים השב"כ, צה"ל והמשטרה עושים הכל למצוא פלסטינים ויהודים רוצחים וכאלה שניסו לרצוח, המשמעות של הדגלים עצומה. השנאה הגדולה, יהודים נגד ערבים ולהיפך - לא בעיר העתיקה בירושלים ולא ביהודה ושומרון - אלא במגרש הכדורגל בעיר סכנין. לפחות שם לא היו נפגעים. תודה לאל.
בית"ר הגיעה למשחק יממה אחרי שנעצרו כמה אוהדים מאירגון "לה פמיליה" בחשד לתקיפת אוהד הפועל ת"א בנסיבות מחמירות, אוהד ששוכב עכשיו באיכילוב מורדם ומונשם במצב קשה אחרי שגרזן ננעץ במוחו. זה היה שיא שלילי שלא זכור כמוהו. השתגענו. צריך לומר את האמת, כשרואים את טיפול המשטרה, החוק ובתי המשפט, אין אור בקצה המנהרה. הפועל ת"א טוענת שזה היה מארב מתוכנן על מנת לרצוח וחייבים להוציא את "לה פמיליה" מהחוק. לא אתווכח איתם, אבל אני זוכר גם אירועים קשים שהיו שותפים להם אוהדי הפועל ת"א.
למצב החמור הזה לא היינו מגיעים אם כבר לפני שנים היו נכנסים לכלא אוהדים בזה אחר זה. ומה קורה היום? "הרחקה מהמגרשים". צחוק מהעבודה. אדם שתוקף בקניון, מורחק מהקניון? מי שתקף בקולנוע מורחק מבתי קולנוע? הוא נכנס לכלא. נקודה. השרה מירי רגב הבטיחה טיפול מהיר במתפרעים, רק חבל שלקח לה 48 שעות לגנות את התקרית הנוראית מבלי להזכיר את "לה פמיליה". דובר בית"ר שלח לנו העיתונאים תמונות שבהן רואים איך אוהדי הקבוצה עושים דרכם למגרש בסכנין. הוא צודק, ב-2015 לא מגיעים למגרש כאילו יחידת קומנדו יוצאת למבצע בלבנון. אבל עוד הרבה לפני כן, לא שמענו אף אחד מבית"ר מגנה את התקרית בדרום ת"א. לא טביב, לא דובר, לא צוות מקצועי ולא שחקנים. על זה נאמר לא פעם ולא פעמיים "הם מפחדים".
היה משחק בסכנין, וטוב שנגמר בשלום (אגב אצילי וקליימן היו מצוינים), רק חבל שהמשחק לא היה הסיפור המרכזי. כי כל מי שדיבר על המשחק, עלה במוחו הרצח בירושלים, הרצח ביצהר, הרצח בדומא והניסיון לרצח בפלורנטין. במציאות המטורפת שאנו חיים בה, אין הרבה מקומות שפויים שאפשר לברוח אליהם ולהיאחז בהם. לפחות את הכדורגל תשאירו לנו נקי.