בשנים האחרונות, בכל פעם שמזדמן לי לפגוש את אחד משחקני הפועל באר שבע הגדולה ההיא, של שתי האליפויות מאמצע שנות ה-70, קורה דבר מוזר. במקום שאני אתרגש מעצם העובדה שאני מדבר איתם, עם גיבורי ילדותי, הם אלו שנראים לי מתרגשים מעט מכך שהם מדברים איתי. כנראה בגלל שאני משדר בטלוויזיה או משהו כזה.
קשה לי להבין את זה וקשה לי עוד יותר לקבל את זה. שהרי אלו הם האנשים שכילד הערצתי, אלו האנשים שהעניקו לי ולכל חבריי רגעים נפלאים של אושר, חוויות בלתי נשכחות. אז נכון, השנים חלפו, והם כבר לא בחורים צעירים ותוססים, שרצים על המגרש, מבקיעים שערים וזוכים באליפויות. היום הם סבים חביבים, עם אין סוף סיפורים משעשעים. ובכל זאת, עבורי מאיר ברד, אברהם נומה, רפי אליהו, אלון בן דור, רוני מוסקוביץ, אפרים ועובדיה צבי, שלום אביטן, יעקב פולברניס, יעקב כהן ואורי בנימין וכל היתר, הם אלילים. גם היום.
הפועל באר שבע של שנות ה-70 הייתה הקבוצה הטובה והמלהיבה ביותר בארץ באותה תקופה. היא באה כאילו משום מקום, ומבחינת אנשי המרכז, מעבר להרי החושך. לנו, הבאר שבעים, היא הייתה הגאווה הגדולה. היא הייתה הסמל. כשבעיר גרו אז 60 אלף איש, בכל משחק ביתי היו ממלאים 10,000 צופים את המדרונות החוליים של וסרמיל. כן, אז לא היו עדיין יציעים של ממש.
תחשבו על זה: באותן שנים נשים לא היו באות לכדורגל, יש בבאר שבע לא מעט שומרי שבת, ואז המשחקים היו מתקיימים אך ורק בשבת בצהרים. זה אומר שכמעט כל זכר באר שבעי, מגיל 7 ועד 70, שאינו שומר שבת, היה במגרש. הכדורגל היה הדבר החשוב ביותר בבאר שבע של שנות ה-70. לא היה כמעט ילד שלא שיחק באחת ממאות הקבוצות בליגות העירוניות. וכולם נהרו בשבת, בצעדות ארוכות, לעבר האיצטדיון כדי לחזות בגיבורי העיר.
הערב אנחנו מצדיעים לאלופים. הערב אנחנו נותנים את הכבוד לאנשים שהנחילו כל כך הרבה כבוד לעיר ולכל הבאר שבעים. הערב ב"משכן לאמנויות הבמה" אני אחזור להיות הילד מרחוב חוגלה 16, שמבחינתו מאיר ברד ואברהם נומה יישארו לעד הגדולים מכולם.