לגרד את הפצע: הפועל לא תקום מהדרבי הזה עוד הרבה זמן

עשרות אוהדי הפועל עוד נותרו סביב לבלומפילד אחרי שריקת הסיום. הם התחלקו לפרלמנטים, עצבניים, המומים, מנסים להסביר לעצמם מה קרה פה הרגע, מחטטים בפצע עוד ועוד, נותנים לגחלי הטראומה לצרוב בבשר. מכבי ת"א חרטה צלקת אדירה בחזה האדום באחד המשחקים הגדולים שהיו פה. "כבר היה עדיף להפסיד 4:0", אמר ילד אחד לידי, "ככה? זה הכי כואב". קו דק חוצץ בין ווינרים ללוזרים, הוא מתנשא לגובה 1.80 מטר, די צנום וקוראים לו ערן זהבי. אפשר להתווכח על האישיות שלו, אפשר להתריס נגד הפיו פיו וסביר שהוא לא ייזכר כאגדה, אבל הוא בהחלט הסיפור הכי מרתק היום בכדורגל הישראלי. הפלפל בקלחת התפלה שלנו.

יום של דרבי אחד

אחרי משחק כזה בכלל לא ראוי להזכיר את הדרבי בכדורסל. עוד רציתי להתלונן על המנהלת, על השעות, על שנאלצתי לצאת ברבע השלישי, לשכור תל-אופן ולדווש את דרכי לבלומפילד דרך הגינות הסהרוריות של לוינסקי. אבל בזמן שעל הפרקט בנוקיה הכול התנהל כמצופה, בבלומפילד קרו ניסים. דרבי הוא עולם ומלואו. הוא יותר מעונה, יותר מעוד תואר, יותר ממחזור כזה או אחר. זה הדבר הראשון שאוהדי הקבוצות האלה בודקים כשמתפרסמת רשימת המשחקים בפתיחת העונה, לשם מתכווננים כל העצבים, כל החלומות. דווקא הכול התחיל רגוע, לפרקים בכלל לא ניתן היה להבחין שנערך פה אחד המשחקים האמוציונליים בספורט העברי.

ניצחונות קטנים בדרך

העסק התחמם כשמישהו בשער 8 תלה חתיכת בד קטנה ורעועה עם כמה קללות לזהבי. אבל חתיכת הבד המרוטה הזו פרטה על מיתרי העצבים של האוהדים בשער 9. שניים מהם ניסו לפרוץ לשער 8 ולהוריד את השלט. מיני-מהומה פרצה, קללות, סמי-מכות ושאר ירקות, עד שאחד המאבטחים הוריד את השלט וזרק אותו לפח. המשחק טרם התחיל, זהבי כבר ניצח.

זה המשיך כשכמה דקות לאחר שריקת הפתיחה קמו ממקומם 300 אוהדים שלא לבשו שום סממן של אחת הקבוצות והלכו כולם לקצה שער 8. תוך דקה הבינו אוהדי הפועל שסינדלו אותם. 300 אוהדי מכבי הסתננו ליציע האדום ופתחו מעין יציע במובלעת. בשורה 90 ישבו אוהדי הפועל, בשורה 91 עמד יציע שלם של מכבי ת"א. התרגיל המבריק הזה הותיר את אוהדי הפועל פעורי פה והיה יותר  יצירתי מכל מהלך שהצהובים עשו על המגרש.

90 דקות של פחד

"עם כל הבעיות שיש עם דני עמוס, הוא היה לוקח את זה", אמר הילד לידי אחרי שזהבי נעץ את הראשון מטעות איומה של בוריס קליימן. "כי נאמר כבר הכול, אין לי מה להוסיף", כתב ארקדי דוכין והמחיש את התחושות באדום. שירים יד מי שחשב שקליימן לא יפשל? שיצביע מי שחשב שההגנה של הפועל תעמוד בזה? מה שהיה הוא שיהיה, אין כל חדש תחת השמש. ולמה שיהיה?

היה רק רגע אחד במשחק הזה שאותו ינצרו אוהדי הפועל לטובה: הפיו פיו שעשה עומר דמארי לאוהדי מכבי בשער השוויון. לרגע אחד, תחושת הנקמה המתוקה התגנבה, הגב הזדקף, ולמרות שכולם שם באדום הזדעקו והתחסדו כשזהבי עשה את התנועה בדרבי הקודם, פתאום היא לגיטימית. בסופו של יום, ההתגרויות האלה הן טיפשיות, אבל סביר להניח שבעוד 10 שנים זה מה שיזכרו מהעונה הזו.

במחצית הונף שלט בשער 5 עליו נכתב: "super joden rat" (שגיאת הכתיב כמו במקור). מי שהניף את השלט הדבילי הזה בוודאי התכוון להתכתב עם השלט שאוהדי מכבי הניפו מול באזל עליו נכתב: "super juden". בשני המקרים, קיימת גזענות, במקרה של שער 5, קיימות גם עילגות ועליבות. כולם כבר הבינו שיש לא מעט אוהדי הפועל שאוהבים לשיר על השואה, אבל יש גבול לניצול הציני, יש ברירה, ישנן 1,001 דרכים יצירתיות לעודד קבוצה, למה לעזאזל לבחור בדרך הזו? פרט לעוד רגע מביך, לא הרווחתם כלום.

מאיגרא רמא ב-5 דקות

בתום המשחק האוהדים עמדו וקיללו את רן בן שמעון והשחקנים מחוץ לחדר ההלבשה. "רק 10 אחוזים קיצצו לכם?", שאל מישהו, "היו צריכים לקצץ הכול". בדקה ה-88 הם עוד ישבו על איזו עננה עם כתר של נסיכה. אבל בזמן שהם הזו שם, זהבי הוריד את המסכה והזכיר להפועל שפורים נגמר, היא לא באמת יכולה להתחפש לקבוצה טובה. 5 דקות למי ששאל, זו המהירות שבה הגיבורים פה הופכים לנבלים.

יעשה למשחק הזה עוול אם נתחיל לספר על סטטיסטיקות, מי חילץ כמה, מי טעה, מי אשם, מי נכשל. כל אחד מרצף הרגעים על ציר הזמן יכול היה להיות הכותרת של הערב. האדום של פריצה, הפנדלים, הצמד של דמארי, השלושער של זהבי, המהפכים, הריצה של סוזה, השער הזה שהגיע גם בשנה שעברה עם הטיל של לוגסי ונתן גושפנקא סופית לזהות האלופה. מן רגע אחד כזה שפשוט יודעים שלא משנה כמה המספרים עוד ישתנו, הפור כבר נפל.

אוהדי הפועל לא ישכחו את היום הזה עוד הרבה זמן, הם הלכו לישון עם התחושה הנוראית אחרי שהיריבה המרה לקחה להם אליפות על הראש. אוהדי מכבי לא רצו להירדם, שהרגע לא יחלוף. יותר גרוע/טוב מזה לא יכול להיות. עד השבוע הבא.