זה שיר כאב: אולי אם נלמד מהאנגלים נציל את הכדורגל

העונש החמור שספגה מכבי ת"א מבית הדין המשמעתי, הוציא מחוריהם מתלהמים שונים (חלקם אינטרסנטים ועבריינים בפני עצמם, שספגו לא פעם מנחת זרועו של בית הדין), שניצלו את ההזדמנות והצטרפו להשתלחות הקולקטיבית המכוערת. מה לא נאמר על ידי אותם ברברנים: "החלטה הזויה", "תקנון הזוי", "דיינים הזויים". כולם הזויים, שלא לומר מושחתים מן היסוד (הרי הם חלק מההתאחדות, לא?).

• הדיין סלע בראיון בלעדי: "מנסים לפגוע בי. על רעולי הפנים לא מדברים"
• חשד: מעורבות פלילית שיבשה ההליך שהוביל לעונש רדיוס של מכבי ת"א

ההשתלחות המכוערת הזו עלובה משתי סיבות: האחת, מפני שבית הדין, מעצם היותו כזה, אינו יכול להגן על עצמו ולהסביר לציבור את החלטותיו. השנייה, והחשובה יותר, שהיא מאפשרת לאותם מתלהמים ובעצם, לכולנו, לבחור בפיתרון הפופוליסטי והנחות, במקום להביט במראה ולראות עד כמה מכוער ואלים הכדורגל שלנו ועד כמה יש לכולם, החל מהתקשורת וכלה באחרון השחקנים, חלק באחריות לכך.

אז ככה, רק כדי שתדעו את האמת, בבית הדין המשמעתי של ההתאחדות יושבים דיינים רציניים, מחושבים, בעלי מזג שיפוטי ושיקול דעת, שאני מאחל לכל בית משפט בישראל שיתברך בשופטים ברמתם. הם יושבים שבוע אחרי שבוע ומתעסקים בביצה העכורה של הכדורגל הישראלי, מתמודדים באומץ וביושרה מקצועית חריגה בכל תופעות הלוואי המכוערות של החברה הישראלית מודל 2014 ומנסים, בסמכויותיהם המוגבלות, לייצר הרתעה ולאפשר את קיום משחקי הכדורגל תחת משטר סביר.

בתמורה, הם זוכים לקיתונות של ביקורת מאנשים שבינם לבין הבנת הדין המשמעתי בספורט אין אפילו קשר מקרי. בקיצור, עושים כל מה שכל אותם מבקרים לא עשו, לא עושים ולא יעשו יום אחד מחייהם. העונש חמור מדי? בית הדין טעה? בהחלט ייתכן. לשם כך בדיוק יש את בית הדין העליון, היושב כערכאת ערעור ומשנה לא פעם את החלטות בית הדין המשמעתי. אולם מכאן ועד לבליל השטויות שנאמר כנגד בית הדין ע"י אותם אינטרסנטיים, ארוכה הדרך.

שלא יהיה לאף אחד אפילו צל של ספק: אין ולא יהיה ספורט בלי אחריות שילוחית של קבוצה למעשי אוהדיה. זהו אל"ף בי"ת של קיום ספורט מאורגן ומדובר בעיקרון שמוחל כמעט בכל ענף ספורט, בכל מדינה ובכל ארגון גג. רק ענישה קשה בעבירות קהל אוהדים תיצור אפקט של הרתעה ותשיג את אחת המטרות העיקריות לשמן קיימת אותה אחריות שילוחית: מתן תמריץ לקבוצה לפעול כנגד אוהדיה החוליגנים. אוהדי הקבוצה הם חלק ממנה, לטוב ולרע.

למי שמכיר ולו במעט את הדין המשמעתי יודע שכאשר קבוצה מראה מעשים של ממש למיגור האלימות בקרב אוהדיה, היא זוכה לרוח גבית והקלות משמעותיות מבתי הדין, על שתי ערכאותיו, מתוך רצון לעודד אותה להמשיך בפעילות שכזו, מבלי לגרוע מאחריותה. אף אחד אינו משלה את עצמו שענישה כזו או ענישה בכלל תמגר את האלימות (בדיוק כפי שמאסר עולם לא הפסיק את הרציחות בעולם) וברור לכולם שלא בבית הדין המשמעתי ייפתרו בעיותיה הקשות של החברה הישראלית, אבל קיומה היא תנאי הכרחי לקיום הענף.

לסיום, אני מבקש להזכיר לכל "גאוני הספורט", את אסון הייזל. בעקבות אותו אסון, הטילה אופ"א עונש שאין קולקטיבי וחמור ממנו, והרחיקה למשך מספר שנים את כל הקבוצות האנגליות, מכל המפעלים האירופיים. האנגלים, כמו אנגלים, הפנימו עד כמה חמורה בעיית האלימות במגרשים שלהם, עשו את חשבון הנפש הפנימי שלהם ובמקום להילחם באופ"א ובהחלטה החמורה (ולהשתלח במי שנתן אותה), יצאו להילחם באלימות.

השינוי האמיתי הגיע מהקבוצות ובעיקר מהשחקנים עצמם, בראשות ארגון השחקנים האנגלי, שהוקיעו את כל אותם אוהדים חוליגנים והתנערו מהם - במקום להשתפן, להיות חברים שלהם בפייסבוק ולקבל מהם הוראות - ודאגו שלא יגיעו יותר למגרשים. ושוב, שלא יהיה לאף אחד ספק – ללא אותה ענישה קשה וקולקטיבית, האנגלים לא היו מפנימים את חומרת המצב ולא היו עושים את חשבון הנפש המתבקש. אבל מה לראשי קבוצות, לעדת התגרנים ולחשבון נפש? תמיד יש את בית הדין להשתלח בו...

כותב הטור הוא עורך דין ובנו של שלום אבן עזרא ז"ל, תובע ההתאחדות במשך 17 שנים.