תורת הגזע: מה מסתתר מאחורי הדאגה למעמד השחקן הישראלי

תמיד סביב פתיחת עונת הכדורסל, כאשר מתעורר הצורך בשיח על תחלואות הענף, צפה סוגיית השחקן הישראלי ומעמדו. לא מדובר בנושא שמוגבל לכדורסל בלבד, הוא עולה גם בדיונים על מצבו של הכדורגל הישראלי. ההבדל היחיד הוא ששם הוגים את 'הישראלי' במילעיל. הסיפור הוא תמיד אותו סיפור: השחקן הישראלי נשכח ונעזב על הספסל לטובת השחקן הזר.

עכשיו, בכדורגל, בגלל סיבות אמפיריות (11 שחקנים פעילים בו זמנית לעומת 5), הטיעונים מסתכמים בלמה-להביא-לכאן-זרים-בינוניים-כאשר-אלוהים-יודע-שיש-לנו-מספיק-שחקנים-בינוניים-משל-עצמנו. בכדורסל, המצב חמור יותר. בגלל שלעיתים קרובות נמצאים על המגרש יותר זרים מאשר ישראלים, עולה גם הטיעון שקשה להתחבר/להזדהות עם קבוצות שמעלות לפרקט שכירי חרב ותו לא.

קשה להאמין שגם מי שעומד מאחורי הטיעון הזה מאמין לו, כי הוא עומד בניגוד לשתי אקסיומות מאוד מאוד בסיסיות: האחת, שאהדה היא עניין אמוציונאלי נטו. אם לצטט את סיינפלד, אנחנו בעצם אוהדים חולצות, כל השאר מתחלף כל הזמן.

השניה, היא ששני הדברים שבאמת חשובים הם תוצאות ויכולת. זאת הסיבה שמסי ורונאלדו מעניינים ואהודים הרבה יותר מכל שחקן ישראלי, גם אם הראשון נולד בארגנטינה והשני בפורטוגל. יש גם את הנימוק הפרקטי לפיו שחקנים מקומיים נשארים ללא מקום ונאלצים, שומו שמיים, למצוא עבודה אמיתית כמו 99.9% מהאוכלוסיה אבל אליו באמת לא שווה להתייחס (גם לא לטיעון ההשפעה על הנבחרות הלאומיות, לא בימים בהם אפשר להרכיב שתי נבחרות מישראלים שמשחקים בחו"ל).

הסיבה שאותו טיעון הזדהות הנ"ל שב ועולה היא שהרבה יותר נוח להשמיע אותו מאשר את מה שטמון מאחוריו. כי בסופו של דבר, אם נפרק את הסיפור הזה לגורמים ונרד לבסיס, מדובר בגזענות. כל הפלפולים למיניהם הם שם קוד ל"אנשים שנולדו במרחק X מהיכן שאני נולדתי לא צריכים לתפוס את מקומם של אנשים שנולדו במרחק X מינוס 2,000 קילומטרים מהיכן שאני נולדתי". זה הכול.

עכשיו, אף אחד מאותם אדבוקאטים נלהבים לזכויותיו של השחקן הישראלי לא רואה את עצמו כגזען, סביר להניח שגם אתם לא. אבל זה רק בגלל שהגזענות מושרשת כל כך עמוק בהוויה שלנו, שהדברים האלה מרחפים כמובנים מאליהם. המקור שלהם נעוץ באותם אנשים שהביאו לנו את 'עניי עירך קודמים' – ללא ספק הביטוי הכי מחליא שאי פעם נרקח.

הבעיה היא שספורט אמור להיות אחר. והוא באמת אחר. יעידו על כך הרגעים הטהורים בהם ג'ובאני רוסו, אישטוואן פישונט, מאליק דיקסון, אנתוני פארקר ועוד רבים שנולדו בכל מיני מקומות שלא קשורים לכאן גרמו למאות אלפי אנשים אושר. אלו הרגעים בהם נחשפים הגדולה והטמטום האינהרנטי כל כך שבספורט – בנאדם שלא קשור אליך בשום אופן שהוא עשה פעולה מסויימת שאין לה שום השלכה מעשית על חייך ועדיין, גרם לך לאושר או לעצב או לתסכול או לאלף ואחד דברים אחרים.

ברגעים הללו אין מקום למוצא של שחקן. ספורט, ממש כמו אומנות, אמור להיות מנותק לחלוטין מלאומיות. בטח מלאומנות. נושא הנבחרות הלאומיות הוא היוצא מן הכלל. ברמה הקבוצתית, היומיומית, כל התייחסות שמפרידה בין שחקנים בגלל מוצאם היא גזענית, צבועה ועומדת בניגוד טוטאלי לעקרונות הבסיסיים עליהם מושתת הספורט. אז בפעם הבאה שאתם מצקצקים בלשונכם לעבר אוהדי בית"ר, תנו להם קצת יותר קרדיט, הם לפחות כנים בקשר לזה.