כמעט שנה חלפה מאז שמוט ברזל פיספס בכמה מטרים את הראש של אלישע לוי ומאז שרימון גז מדמיע כמעט חנק אוהדים ביציעי וסרמיל. חצי שנה עברה מאז ההתפרעות של הקהל בדרבי התל אביבי ומאז המכות במושבה. הרבה פחות ימים חלפו מאז התגרה המגעילה בווינטר, ה-0:6 הקליל והמוזר ההוא של לוד על נצרת שמנע ממכבי הרצליה אפשרות להילחם על עליית ליגה, ומאז נאום המנגלים המטריד של אבי לוזון. כדי להשלים את ארוחת הגורמה הזאת עם קינוח נזכיר רק שלפני חודש בדיוק קבע בית הדין של ההתאחדות שלומר "כושי" לשחקן זר זו לא עבירה גזענית. הוא הרי לא מבין עברית אז מה כבר קרה?
מאז רווינו מהבטחות ואינספור נאומים. שמענו על ועדות שקמו ויקומו, קראנו אלפי טקסטים על מות הכדורגל ו/או על הדרכים להחיות אותו, אבל בפועל, נאדה. כלום. שום דבר. אנחנו ממשיכים לשבת ולחכות כשמסביב אותו חשש מהבלאגן הבא במקביל לציפיה שיגיע. ליגה שראויה להכיל במקרה הטוב 10 קבוצות, גג 12, מתהדרת ב-14 ובשלושה-ארבעה מפגשים שמביאים ליציעים לא יותר מ-1,000 איש כל מחזור. מחירי הכרטיסים עדיין מופקעים ומופרעים ביחס לאיכות המוצר המבזה (שחובה להודות, מקבל יחסי ציבור יותר ויותר רעים גם בגלל הנבחרת) והתהיה הכי חשובה – אם אנחנו עדיין במערכת יחסים הדוקה עם ההתאחדות לכדורגל, איפה הגוף האמיתי והיחידי שהיה יכול להביא ישועה? איפה לעזאזל מתחבאת מנהלת הליגה הזו שדיברו איתנו עליה?
אנחנו כועסים על עסקני הספורט שלנו שמדברים איתנו 365 ימים בשנה בסיסמאות ותעמולה, אבל כדי להסביר את הקפאון המרגיז הזה אין ברירה אלא להשתמש בקלישאה: דברים לא משתנים, תהליכים לא מתחילים, כשלשחקנים מרכזיים ובעלי כח אין אינטרס אמיתי או תחושת דחיפות אמיתית להזיז אותם. זה הכל. זה ההסבר ההגיוני היחיד לכך שהסערה הכי גדולה שידע הענף הולידה תינוק בשם סטטוס קוו. ואחרי שמנקים את הציניות והחשש מפופוליזם נותרים עם מחשבה אחת. על מי בדיוק אנחנו בונים כאן? על לוזון שכבר לא רלוונטי ציבורית ואיבד כל גרם של אמון שהיה לקהל בו? על כל בעלי הקבוצות, משחר ועד בן זקן, שחושבים קודם כל דרך הכיס ולא מסוגלים לראיה רחבה ולהבנה שהגיע הזמן ללכת יחד בכל מחיר כי - וזו לא קלישאה - המצב בקאנטים?
אחרי העונה המזוויעה שחווינו, למה אף אחד לא בא ולפחות מסביר לנו מה בדיוק הבעיה? אין מנהלת כי הקטנות רוצות ליגה גדולה ויותר ישראלים, והגדולות מעדיפות ליגה קטנה וכמות זרים מכובדת? בסדר גמור. הגדולות בעד הכנסות יחסיות מהגוף המשדר ומהטוטו והקטנות בטוחות שהכל צריך ללכת שווה בשווה? לגיטימי. הסכמות הרי לא יהיו כאן אז הנה רעיון - למה שלא תשימו הכל בצד, תשבו מסביב לשולחן ותמנו כבר מנכ"ל מקצועי שיהיה מקובל על כולכם? תבחרו אדם בעל ידע ניהולי מוכח, עם יכולות שיווקיות מוכחות, והוא ייקח את ההחלטות הקשות בשבילכם. רק אל תירדמו לנו, רק אל תגרמו לנו לחשוב שאולי העונה האחרונה היתה רק חלום רע שלנו ואתם בכלל לא הייתם שם.
ואנחנו, אולי כדאי שתדעו זאת, הדור האחרון שייצא אתכם לקרב הזה. אנחנו עוד גדלנו בימים שבהם "שירים ושערים" שימרה את האשליה שבכל משחק ליגה בישראל יש דרמות משוגעות, קצב פנטסטי ורמה מדהימה. לנו עוד קשה לקבל את גסיסת הכדורגל הישראלי, אבל אנחנו - בני ה-30 וקצת והמבוגרים מאיתנו - הם אחרוני המוהיקנים. ברקע צומח לו דור שלם שמשחק בין אשדוד למכבי נתניה מעניין אותו פחות ממצב הקרסול של אינייסטה, ושעליה של הנבחרת למונדיאל חשובה לו פחות מטיול בר מצווה לקלאסיקו. תחשבו גם על זה כשאתם מפנטזים על נסיקה בגרף מכירת המנויים בשנת 2020.
אלברט איינשטיין הגדיר פעם אי שפיות כ"לעשות אותו דבר פעם אחר פעם את אותו הדבר ולצפות לתוצאות שונות". כמובן שהנטיה הטבעית היא לומר שלא צריך להיות איינשטיין כדי לדעת דבר כזה. אז אל תהיו. תהיו אלונה, מיץ', יענקל'ה, ג'קי, יואב ואיציק ותחליטו שהולכים יד ביד ומנסים לשקם בכח. אחרת, בפעם הבאה שתבוא התקרית המכוערת/גזענית/אלימה שתקבל יותר עמודים בחדשות מאשר בספורט, כבר לא תוכלו להתחבא מאחורי לוזון. זה היה גם בידיים שלכם ונתתם לזה לברוח.