נבחרת העונה

שוער
קרלוס אריאס (מכבי נתניה)
קובי דג'אני (שיקבל את הכבוד בהמשך), אחמד סבע, סרגיי טרטיאק, ניר נחום, ראובן עטר. לא מעט גורמים היו שותפים לעונה החלומית של מכבי נתניה, אבל זה יהיה חטא גדול לשכוח את השוער הבוליביאני שבשקט בשקט, עם אינסטינקטים של חתול ולוק של חורחה קמפוס סייע ליהלומים להעמיד את ההגנה החמישית בטיבה בליגה. אז נכון, שוערים של קבוצות שלא נכללות במועדון 4 הגדולות רואים הרבה פחות, אבל תסמכו עלינו. לאריאס מגיע המקום בנבחרת. חבל רק שהוא עוזב את נתניה.

הגנה
אלי דסה (בית"ר י-ם)
נקודת האור הכי גדולה בעונה הכל כך בינונית של בית"ר ירושלים. ילד בן 19 שידע להתעלות ולשמור על יציבות כשמסביב רק רעש ובלאגן. רבים יזכרו אותו רק בגלל ההרחקה השערורייתית והעצבים מול הפועל ת"א בגביע, אנחנו זוכרים את המהירות, השכל והדריבל שעוד יביאו את דסה לנבחרת. גם לא בעידן פרננדס שמזמן מכל הבא ליד.

אריק בנאדו (מכבי חיפה)
נו מה נגיד? בגיל שבו לא מעט שחקני עבר חושבים רק על איך לסיים את קורס הפרו, או לחילופין הופכים לסוכנים ופרשנים, אריק בנאדו הוא סמל לכל כך הרבה תכונות שלא נתפסו כישראליות: מקצוענות, שמירה על אורח חיים ספורטיבי, מחוייבות למועדון ויציבות. ברגע שהכסאח עם האוהדים נעלם ,וכשאלישע הבין שאין מנוס מלהכלילו בהרכב התחילה הריצה הבלתי עצירה של מכבי חיפה לאליפות. רק שימשיך לשחק.

כריסטיאן גונזאלס (בית"ר י-ם)
הבלם בן ה-31 כבר היה בדרך חזרה לאורוגוואי, אבל אז רוני לוי נחת על הקווים בבית וגן והכל השתנה. עם כל הכבוד לחן עזריאל ואבירם ברוכיאן, השינוי הגדול אצל הצהובים בא קודם כל בזכות ההגנה. גונזאלס, שכבש אפילו שני שערים, אחראי יותר מכולם לכך שלירושלמים יש את ההגנה השלישית בטיבה בארץ (יחד עם הפועל תל אביב).

טאלב טוואטחה (מכבי חיפה)
פיטר מסיללה הוא מגן נפלא. באמת. אבל עם יד על הלב, בתקופה בה הוא לא שיחק, עד כמה חסרונו הורגש? מי מכם שענה 'האמת שלא יותר מדי', יסכים ודאי שטוואטחה, שרק בעוד חודש יחגוג 19, הוא הפתעת העונה הזו ולא רק במכבי חיפה. בדיוק בדומה למקבילו באגף ימין של נבחרת העונה שלנו, מדובר בסילון שורף קווים אמיתי. בניגוד לדסה, הוא כבר רשם בכורה בנבחרת הבוגרת וכשמדובר בעמדת המגן השמאלי, סביר להניח שהוא לא ייצא מהסגל בשנים הקרובות.

קישור
קובי דג'אני (מכבי נתניה)
אם היתה קטגוריה של פריצת העונה קובי דג'אני היה משתלט עליה בלי יותר מדי בעיות. כן, קלישאות זה דבר מרגיז, אבל מספר 17 של נתניה באמת היה הברומטר שלה העונה, המנהיג, ומחלק הפסים הבכיר בישראל. הקדנציות הלא יציבות בבני יהודה, אשדוד, הפועל פ"ת ואשקלון היו רק הכנה עד לנקודה הזו בה דג'אני קיבל סוף סוף את ההכרה שמדובר באחד מהקשרים האחוריים הטובים בארץ. קבוצה גדולה? זה אתם אמרתם.

ליאור רפאלוב (מכבי חיפה)
השחקן היחיד באירופה שהגיע מהנבחרת לקבוצה. פרננדס הריץ אותו ונתן לו בטחון, רפאלוב האמין שזה הרגע שלו לפרוץ וקיים בכל רגע על המגרש. שערים יפהפיים וחשובים, בישולים, מנהיגות וקניית לב הקהל בקרית אליעזר שבשלב מסויים כבר הפסיק להאמין בטאלנט. זה ההספק של הקשר שיכול לסיים את העונה הזו עם דאבל קבוצתי ואולי לא פחות חשוב - עם חוזה יוקרתי באירופה. ולמי שצריך עוד הבהרות, רק לחצו כאן. שחקן העונה, בלי ספק.

ערן זהבי (הפועל ת"א)
ורמוט, שכטר, דה סילבה, אניימה. עד עכשיו אלה היו 4 הברגים המרכזיים שייזכרו לנצח כמלכי השושלת של אחת הקבוצות המוכשרות והמלהיבות אי פעם בכדורגל הישראלי. העונה הצטרף אליהם זהבי, שהחזיק כמעט לבדו את האדומים השבעים במאבק האליפות. המספרים היבשים מדברים על 9 שערי ליגה ו-11 בישולים, אבל שימו לב איזה שערים הוא כבש: מול מכבי בדרבי, ה-1:2 מול מכבי חיפה, מספרת ששברה את הקרח בחצי גמר הגביע, גול מול בני יהודה בפלייאוף, ושלישיה בליגת האלופות.

פדרו גלבאן (בני יהודה)
אם זהבי החזיק את הפועל עם הראש מעל המים, בבני יהודה היה זה פדרו גלבאן שבתקופה השחורה של הכתומים דווקא פתח חזק, ורק הלך והגביר את הקצב ככל שהזמן עבר. 16 שערים הבקיע הארגנטינאי שבהיעדרו של אלירן עטר לקח פיקוד והרעיד את הרשתות של לא פחות מ-10 קבוצות בליגה. הכרטיס לאירופה יגיע לשכונה הרבה בזכות 'ליאונסיטו' שיהפוך מן הסתם למלפפון הכי חם הקיץ, לפחות בגזרת הזרים.

התקפה
טוטו תמוז (הפועל ת"א)
הרבה זמן לקח לחלוץ המוכשר להחליט האם לחתום בהפועל תל אביב. היום הוא בוודאי לא מצטער על הצעד שעשה. אחרי מספר עונות בינוניות בבית"ר, תמוז פרץ בגדול אצל אלי גוטמן בדרך ל-20 שערים בליגה שהחזיקו את הקבוצה חזק במרוץ. אם האדומים היו זוכים באליפות, סבירות גבוהה שהוא היה זוכה בתואר "שחקן העונה".

תומר חמד (מכבי חיפה)
הרבה מועמדים היו על המקום השני בחוליית ההתקפה שלנו. עמאשה, בן בסט ואלירן עטר הגישו מועמדות, אבל חמד לקח בענק. הנתון שימחיש את הבחירה הזו בצורה הכי טובה הוא העובדה שמלך שערי האלופה (13), כבש את הראשון שלו רק במחזור ה-15. מאז הוא לא מפסיק, ועל הדרך הוסיף עוד 4 בישולים כדי שגם החבר'ה יהיו מבסוטים. לא ברור אם גם בשנה הבאה הוא ילבש ירוק, אבל כך או כך, נראה שהציטוט של ג'ון גרגורי על החלוץ שבעבר נראה משוגע ("הוא מזכיר לי את אלן שירר"), מעט פחות הזוי משחשבנו.

ספסל
וינסנט אניימה (עוצר כדורים בכח המחשבה, גם בלי להתאמץ)
איציק כהן (הגיע לנבחרת בלי שנכיר אותו. אולי הגיע הזמן)
אדריאן רוצ'ט (האחראי מספר אחד להצלחה של עירוני קרית שמונה. בשנה הבאה בקבוצה גדולה?)
לירוי צעירי (עבר שדרוג משמעותי תחת דרור קשטן, כבר מזמן לא רק 'קוטל ענקיות')
אלירן עטר (מתי בפעם האחרונה חלוץ במכבי הגיע למספרים דו ספרתיים? הקבוצה לא עשתה את שלה, הוא דווקא כן)
עדן בן בסט (18 שערים בהפועל חיפה הם כמו 30 באחת מ-4 הגדולות. אם לא טוטו תמוז, הוא היה מלך השערים העונה)