כשחושבים על וולפסבורג הקונוטציות שעולות לאוהד הכדורגל הממוצע הן ככל הנראה צמד המפגשים המרתק מול ריאל מדריד ברבע גמר ליגת אלופות 2015/16 בו כמעט הדהימה את אלופת אירופה הנכנסת אחרי 0:2 במשחק הראשון, אולי הזכייה באליפות ב-2009 עם אדין דז'קו וגרפיטה או לעכברים הרציניים הזכייה בגביע הגרמני ב-2015 אחרי ניצחון על דורטמונד.
מבחינת שחקנים, מלבד דז'קו וגרפיטה יקפצו לראש גם קווין דה בריינה כמובן, איבן פרישיץ', באס דוסט, לואיס גוסטבו, נאלדו, אנדרה שורלה, ריקארדו רודריגז, ואוט וחהורסט, אנדראה ברצאלי, ניקלאס בנדטנר וכריסטיאן אריקסן הנוכחי.
גם לאוהדים צעירים יותר שהתחילו לראות כדורגל אחרי 2016, וולפסבורג נראתה כמו אחד המועדונים הכי יציבים בכדורגל הגרמני. לא אחד ענק במעמד של באיירן מינכן או דורטמונד, אבל כן כזה שתמיד נמצא שם. חלק קבוע מהנוף. מועדון עם כסף גדול, אצטדיון מודרני, מתקני אימון מהמתקדמים בגרמניה וגב כלכלי שכמעט אף קבוצה בבונדסליגה לא יכולה להתחרות בו.
29 שנים היא הייתה חלק מהליגה הראשונה. דור שלם לא הכיר מציאות אחרת. ילדים שנולדו כשהקבוצה כבר הייתה בבונדסליגה הספיקו להפוך למבוגרים, להתחתן ואפילו לקחת את הילדים שלהם לראות את הזאבים. ועדיין וולפסבורג הייתה שם. לפעמים בצמרת, לפעמים במרכז הטבלה, לעיתים במשברים, אבל תמיד בבונדסליגה.
עד שהגיעה הקריסה. לא נפילה רגעית. לא עונה אחת רעה. קריסה איטית, מתמשכת, כמעט בלתי נמנעת, שנבנתה במשך שנים מתחת לפני השטח. כמו סדק קטן מוכחש בקיר, עד שיום אחד כל המבנה קורס. בלילה חם בפאדרבורן, מול אצטדיון קטן ורועש של 15 אלף צופים, כל השנים האלה התפוצצו בפנים של וולפסבורג.
האירוניה האכזרית
האיש שעמד על הקווים ברגע שבו המועדון ירד ליגה היה אותו מאמן שהביא לו את אחד הרגעים הגדולים בתולדותיו. דיטר הקינג היה הפנים של וולפסבורג הגדולה באמת, זו שזכתה בגביע ב-2015, זו ששיחקה כדורגל נוצץ, זו שעמדה מרחק נגיעה מחצי גמר ליגת האלופות אחרי 0:2 על ריאל מדריד. עשור אחר כך, אותו אדם עמד חסר אונים מול ההתפרקות הסופית של המועדון שאיתו הזדהה יותר מכל.
ושימו לב לזה. לפני תחילת העונה, המגן השמאלי אהרון זנטר עזב את פאדרבורן ועבר לוולפסבורג בקפיצת מדרגה לבונדסליגה. הוא ראה מהספסל את חבריו מאשתקד מורידים אותו לליגה השנייה.
הסצנה שאחרי הייתה קשה לצפייה. השחקנים עמדו דקות ארוכות מול היציע שלהם, קפואים, חסרי מילים. אף אחד כמעט לא הסכים להתראיין. אחר כך הם פשוט נעלמו אל תוך הלילה, בעוד פאדרבורן חוגגת בטירוף את החזרה לבונדסליגה. מאחור נותר רק חדר הלבשה עם דלת שבורה מבעיטות.
אבל הסיפור של וולפסבורג מעולם לא היה באמת רק על מאמן כזה או אחר. זו הייתה מערכת שלמה שאיבדה את עצמה. במשך שנים היה נדמה שהמועדון חי בתחושת חסינות. הרי תמיד יהיה כסף. תמיד יהיה מי שיממן. תמיד אפשר יהיה לתקן טעויות בקיץ הבא. עוד מאמן, עוד מנהל מקצועי, עוד רכש נוצץ, עוד "פרויקט חדש". אלא שכל ניסיון להתחיל שוב רק העמיק את התחושה שאין באמת דרך.
מאז אותה עונת שיא תחת אוליבר גלאסנר, כשהקבוצה סיימה במקום הרביעי והגיעה לליגת האלופות, וולפסבורג הפכה למועדון שלא מצליח להחליט מה הוא רוצה להיות. בכל שנה נבנה סגל אחר לחלוטין. בכל שנה הוחלפה פילוסופיה. מאמנים הגיעו עם רעיונות שונים לחלוטין, חלקם חסרי ניסיון לרמה הזו, אחרים שחוקים או זהירים מדי, ואף אחד מהם לא הצליח להחזיק לאורך זמן.
לא הייתה המשכיות. לא זהות. לא היררכיה מקצועית ברורה. ובסופו של דבר, זה הורגש גם על הדשא. הסגל של וולפסבורג נראה במשך חודשים כמו אוסף של שחקנים ולא כמו קבוצה. יותר מדי שחקנים עם פרופיל דומה, מעט מאוד אופי, מעט מאוד מנהיגות. קבוצה שנבנתה בצורה לא מאוזנת, בלי חלוץ שמסוגל להכריע משחקים, בלי שלד ברור.
הקונספציה
הדבר שהכי בלט מבחוץ היה האדישות. בגרמניה דיברו שוב ושוב על כך שהקבוצה פשוט לא נראתה מחוברת למציאות. כאילו גם בתוך מאבק הירידה עצמו, אף אחד לא באמת האמין שזה יכול לקרות להם. אולי כי במשך שנים הם כבר נפלו לבור, ותמיד הצליחו לצאת ממנו.
ב-2017 הם שרדו דרך משחקי המבחן. גם ב-2018. בכל פעם נדמה היה שזהו, שעכשיו ילמדו את הלקח. אבל בפועל, שום דבר לא באמת השתנה. להפך. בכל פעם שהמועדון ניצל ברגע האחרון, הוא רק דחה את הפיצוץ הבא.
רגע דומה הגיע ממש לפני הירידה. במחזור הסיום הירוקים הגיעו לסנט פאולי עם אותו מספר נקודות כמו יריבתם, כשהמפסידה תנשור מיידית והמנצחת תלך לפלייאוף. כמו בסוף העשור הקודם, גם הפעם היא התעלתה במאני טיים והשיגה 1:3 בדרך לצ'אנס נוסף.
הפעם, כבר לא היה איך לברוח. זה אולי מה שהפך את הירידה הזו לכל כך מטלטלת. לא מדובר במועדון קטן שנגמר לו האוויר. לא במועדון בלי כסף או בלי תנאים. וולפסבורג הייתה אמורה להיות חסינה מדברים כאלה. יש לה גב כלכלי מהחזקים במדינה, מתקנים ברמה אירופית, מחלקת נוער מושקעת ותנאים שמועדונים גדולים בהרבה היו שמחים לקבל. אבל דווקא שם היה טמון שורש הבעיה.
במשך שנים המועדון התרגל לכך שתמיד יהיה מי שיכסה על טעויות. שבכל משבר אפשר לפתוח את הארנק. במקום לבנות רעיון מקצועי עמוק, נבנתה תלות במזומנים. במקום לייצר תרבות חזקה, נוצרה נוחות. ובכדורגל, נוחות היא לפעמים התחלה של דעיכה.
התפנית
שערוריית "דיזלגייט" שהתפוצצה ב-2015 פגעה קשות בפולקסווגן, החברה שעליה נשען כל הפרויקט של וולפסבורג. ההשקעה במועדון קטנה משמעותית בשנים שאחרי, ובמקביל גם תעשיית הרכב הגרמנית נכנסה לשנים מורכבות הרבה יותר. וולפסבורג אמנם עדיין נשארה עשירה ביחס לרוב הליגה, אבל כבר לא הייתה אותה מפלצת כלכלית שהייתה פעם.
הבעיה הייתה שהמועדון המשיך להתנהל כאילו שום דבר לא השתנה. השמות עדיין הגיעו. הכסף עדיין זרם. אבל הכדורגל הלך והתרוקן מתוכן. וכך הגיע אותו ערב בפאדרבורן. לרגע קצר נדמה היה שהסיפור הולך להיגמר כמו תמיד. שער מוקדם, יתרון, שקט. עוד בריחה. עוד הישרדות מכוערת, אבל הישרדות.
אך התכניות השתבשו מהר מאוד. הכרטיס האדום של יואכים מיילה כבר בדקה ה-14 שינה לחלוטין את המשחק, אבל אולי גם סימל את כל העונה של וולפסבורג שהתאפיינה בחוסר שליטה, פאניקה, קבלת החלטות רעה ברגע הכי קריטי.
פאדרבורן הסתערה. 39 בעיטות מול 8. 3.86 שערים צפויים מול 0.44. השוער קמיל גראברה עצר שוב ושוב את המבול, שחקני ההגנה זרקו את עצמם לכל כדור, אבל התחושה הייתה בלתי נמנעת. וולפסבורג לא שיחקה כדי לנצח. היא רק ניסתה לדחות את הקץ.
הפער בין הקבוצות על הדשא היה כמעט בלתי נתפס ביחס לפער התקציבים ביניהן. מצד אחד מועדון עם גב של תאגיד עולמי, אליפות גרמניה בעבר ושחקנים בינלאומיים. מצד שני מועדון קטן בהרבה, עם תקציב צנוע, שחזר לבונדסליגה בפעם השלישית בלבד בהיסטוריה שלו.
למעשה, דווקא פאדרבורן נראתה כמו הקבוצה הגדולה יותר, הרעבה יותר והמחויבת יותר. ואז, בדקה ה-100, זה הגיע. לאורין קורדה בעט מהאוויר לרשת, האצטדיון התפוצץ, ופאדרבורן השלימה את אחד הסיפורים הגדולים של הכדורגל הגרמני. דוד ניצח את גוליית. מועדון עם 15 אלף אוהדים, תקציב קטן ושתי ירידות מהבונדסליגה שלח לליגה השנייה את אלופת גרמניה מ-2009.
השקט שאחרי הסערה
כשהשער המכריע נכנס בהארכה, התחושה הייתה שזה לא שער של משחק אחד. זה היה שער שסגר תקופה שלמה. אחר כך הגיע השקט. שחקני וולפסבורג עמדו מול היציע שלהם במשך דקות ארוכות בלי לדעת איך להגיב. חלקם בהו בדשא, אחרים פשוט רצו ונעלמו. אף אחד כמעט לא דיבר. בחדר ההלבשה הדלתות ספגו את הזעם ונשברו.
עכשיו מתחיל פירוק. שחקנים בכירים צפויים לעזוב, התקציב יקוצץ, הצוות המקצועי ישתנה שוב, והמועדון יצטרך לבנות את עצמו מחדש כמעט מאפס. ועדיין, בגלל הכסף והגב הכלכלי, וולפסבורג כנראה תתחיל את העונה הבאה כאחת המועמדות הבכירות לעלייה מיידית.
אבל זו כבר לא באמת השאלה הגדולה. השאלה היא אם המועדון הזה בכלל יודע יותר מי הוא ומה הוא רוצה מעצמו. כי במשך שנים וולפסבורג ניסתה לקנות לעצמה עתיד במקום ליצור אחד. היא החליפה כיוונים מהר יותר ממה שהצליחה לבנות יסודות. היא התנהלה כמו מועדון שמאמין שתמיד תהיה עוד הזדמנות לתקן.
עד שכבר לא הייתה. כך, אחרי כמעט שלושה עשורים, הסתיימה אחת התקופות הארוכות והיציבות בכדורגל הגרמני. לא עם רגע הירואי. לא עם קרב אחרון מפואר. אלא עם מועדון שאיבד את עצמו לאט, עד שלא נשאר ממנו כמעט כלום.