חובת ההוכחה: ארצות הברית עומדת למבחן

בואו וננקוב בשמות הכדורסלנים האמריקאים, ובעצם לא רק האמריקאים, הכי איכותיים שיש לענף להציע: לברון ג'יימס, ודאי. קווין דוראנט, אין ספק. כריס פול, הפליימייקר מספר 1. כרמלו אנתוני, סופרסטאר. קווין לאב, מיסטר דאבל-דאבל. לחמישייה המופלאה הזאת אפשר להוסיף גם את קובי בראיינט, בכל זאת הממבה, דרון וויליאמס וראסל ווסטברוק ה"מפחידים" ויחד עם טייסון צ'נדלר ואנדרה איגואדלה תקבלו עשרה כוכבים שלפני שנתיים טיילו לזהב בלונדון. אז, בתוספת הכוכב העולה ג'יימס הארדן ואנתוני דייויס על תקן הרוקי מהמכללות דובר בקול רם על השוואה אמיתית בין החבורה הזאת לדרים טים מ-1992, של האגדות ששמם הפרטי בלבד הולך לפניהם (מייקל, מג'יק, לארי, צ'ארלס, קארל, סקוטי, פטריק, קלייד, ג'ון, כריס, דייויד וכריסטיאן). ויש עוד כמה שמות של שחקנים ברשימה האיכותית של הטובים ביותר בארה"ב כיום: פול ג'ורג' האול-אראונד שגמר את העונה הקרובה עוד לפני שהחלה, דווייט האוורד המפלצת בצבע, למרכוס אולדריג' הפאוור פורוורד הקלאסי המושלם, בלייק גריפין החייתי וואפילו קוואי לנארד, ה-MVP של סדרת הגמר האחרונה.

ובכן, מסיבות אישיות כאלה ואחרות מצד כל השמות הגדולים הללו, נבחרת ארה"ב מודל 2014 שנשלחה לאליפות העולם בספרד אינה מורכבת מהשורה הראשונה של כדורסלניה. נכון שדריק רוז בגרסה בריאה נחשב לאחד הטובים בעולם, הארדן כבר הוכיח את היותו נשק התקפי כמעט בלתי ניתן לעצירה, דייויס מתפתח למגה סטאר וסטפן קרי הוא בהחלט תופעה ואטרקציה - אבל כל השאר הם שחקנים אפורים יחסית או כאלה שחלה עליהם חובת הוכחה גדולה.

בעמדת הפוינט גארד, קיירי ארווינג ממשיך לראות מעליו בהיררכיה את פול הקשוח, המנוסה, החוטף והמוסר שיעיל ממנו, את וויליאמס החזק והאחראי ואת ווסטברוק האקספלוסיבי (כשאם יוצאים מהלאום האמריקאי, גם האלוף הצרפתי טוני פארקר עדיין משאיר לו עשן). דמאר דרוזן וקליי תומפסון עדיין לא עקביים מספיק תוך כדי עונה ובין עונות, קנת' פאריד לוקח את חוסר היציבות לממד אחר, ותחת הסל אפשר למצוא את דימרכוס קאזנס הקריזיונר, את אנדרה דרמונד האפור ואת מייסון פלאמלי שעוד לא קרע זוג נעליים. אהה, כן, יש גם את רודי גיי שקרע כבר יותר מדי זוגות ביותר מדי קבוצות, מה שהופך אותו כבר כמה עונות לפוטנציאל שכנראה כבר לא ימומש עד תום.

ובכל זאת, ודווקא בגלל כל זה, הנבחרת הנוכחית של ג'רי קולנג'לו ומייק ששבסקי אמורה לפרק את כל הנבחרות שישחקו מולה. לפרק.

נכון שזה לא אומר הרבה, אבל במשחקי המבחן הביסו האמריקאים את היריבות בכמעט 30 הפרש בממוצע (78:95 על ברזיל, 71:101 נגד סלובניה, 62:105 מול הרפובליקה הדומיניקנית, ו-86:11 על הפורטו ריקנים). בניגוד לצוות עוזרי המאמן שעמד לצד ששבסקי ב-2012, הפעם העדיף המאמן הראשי לצידו את טום ת'יבדו מאמן שיקגו בולס שנחשב למאמן הגנתי במיוחד, על פני מייק דאנטוני שעזר לו לפני שנתיים. האיטלקי/אמריקאי דאג בעיקר לכל מה שקשור לראן אנד גאן, בנבחרת שבה חוץ מטייסון צ'נדלר וקצת אנתוני דייויס, אף אחד לא ממש רצה לשמור, כשחלקם הלא קטן גם לא ממש היה ידוע באספקט הזה. אז, בטורניר האולימפי, על כל סל שהאמריקאים חטפו הם הגיבו ב-6 נקודות מהירות שבאו כתוצאה מיירוטים מחוץ לקשת או מיציאה מטורפת למתפרצות. ככה זה כשחמישה שחקנים קלעו מהטווח הזה ביותר מ-40 אחוזים, כשדוראנט, כרמלו ואיגואדלה מדייקים בלמעלה מ-50 אחוזים. הפעם, עם כמה שחקנים לא הכי התקפיים באיכותם, מבין ששבסקי שדגש על הגנה ישאיר את גובה ההפרש של ניצחונות הנבחרת שלו ברמה מספקת, גם בלי לקלוע מבול של נקודות.

ללא מעט שחקנים שנבחרו לייצג את ארה"ב בסופו של דבר, יש רצון בלתי רגיל להוכיח שמקומם עם הגדולים באמת: ארווינג ישאף להראות שהוא ראוי להיות חלק מהטריו המדובר בקליבלנד ושהעונה הבאה לא תהיה נחלת לברון ולאב בלבד, הספלש ברדרס ירצו להוכיח שאין צמד קלעים קטלני מהם לא רק באירופה אלא גם בספרד ובכל עולם הכדורסל. לאחר 5 עונות בליגה דימרכוס קאזנס כבר מספיק בשל להיחשב לאחד מ-5 הסנטרים הטובים בעולם ואין כמו מונדובאסקט להוכיח זאת, והארדן מקבל את המפתחות להיות מנהיג אמיתי של קבוצה, מה שעוד לא קרה לו באוקלהומה או ביוסטון. דריק רוז ירצה להראות שכל הפציעות מאחוריו ושהוא יכול ואמור לשוב להיות אולי הפוינט גארד הטוב בעולם, ומייסון פלמלי וקנת פאריד פשוט ירצו להבהיר שהמעמד והסמל הלאומי על הגופייה לא גדולים עליהם.

לאנתוני דייויס זו הזדמנות להפוך לעיני כולם מהפוטנציאל שיש לו לדבר האמיתי, רודי גיי ישאף להראות שעדיין יש לו את הסופרסטאר קוואליטי, ודמאר דרוזן ואנדרה דראמונד ירצו להפוך לשמות מוכרים גם מחוץ ליבשת מולדתם.

שחקני הנבחרת ישאבו אקסטרה מוטיבציה כשישחקו גם עבור פול ג'ורג', שהיה אמור להיות הכוכב הכי גדול שלהם, שנמצא בתחילת השיא של הקריירה שלו ושעבר פציעה כל כך קשה במשחק אימון פנימי של הנבחרת. האירוע שזעזע את כל חובבי הכדורסל והספורט בכלל, חשף שוב עד כמה לפעמים כל העסק הזה של מקצוענות וקריירה, הוא לפעמים עניין של מזל או של חוסר בו. לא בכדי מתנוססות האותיות PG על חולצות שחקני הנבחרת. ששבסקי ירצה לנופף בכישורים של מאמן שמצליח גם בלי הנבחרת הכי נוצצת שיכולה הייתה להיות לו. ומעל הכול, זו המסורת שיש לשמר. להראות לכולם שלמרות שהכדורסל העולמי ממשיך לזרום ולהתערבב, להיטמע ולהצליח בליגה הטובה בעולם -לאמריקאים שיודעים להכניס אורחים בצורה כה מסבירת פנים, יש גאוות יחידה, עוצמה וכמות כישרון שאין, עדיין, לאף נבחרת אחרת.