שוער: קיילור נאבאס (קוסטה ריקה). הוא אולי לא שבר את שיא ההצלות למשחק במונדיאל (הווארד), הוא אולי לא העלה את נבחרתו במו ידיו לגמר (רומרו) וייתכן שמי שירכיב היום את נבחרת העולם לא יבחר דווקא בו (נוייר), אבל הוא היה אחראי, במו ידיו, להפתעה הגדולה היחידה במונדיאל הצפוי עד זרא הזה.
מגן ימני: פיליפ לאם (גרמניה). מרגע שלאם עבר ימינה שבה והתבררה עובדה שעלתה השנה לבאירן מינכן בהדחה מליגת האלופות: החסרון שלו בעמדת המגן הימני מזיק לאין ערוך יותר מכל התועלת שהוא (והוא מביא) בעמדת הקשר האחורי.
בלם: וינסנט קומפאני (בלגיה). בזכות האלגנטיות, יכולת הבלימה ובעיקר, בזכות היותו נציג מעולה לדור החדש של הבלמים: אלה שגם משתתפים במשחק.
בלם: מאטס הומלס (גרמניה). כמו שהסביר השבוע אחד ממאמני נבחרת גרמניה: הומלס הוא שחקן שעושה היום את מה שלפני 40 שנה שוורצנבק ובקנבאואר עשו ביחד.
מגן שמאלי: מרקוס רוחו (ארגנטינה). כמשדברים על כך שמגינים צריכים קודם כל להגן, מדברים על הצמד המעולה של ארגנטינה. יוצאים ללחוץ גבוה, סוגרים שטח מצוין ומעלימים את השחקן שבצד שלהם.
קשר אחורי: חאבייר מסצ'ראנו (ארגנטינה). שחקן הטורניר. אף שחקן לא השפיע על הנבחרת שלו יותר, ולא סייע לה להפיק מעצמה יותר, מ"הבוס הקטן". כמה חבל שאת העונה הבאה מצטיין המונדיאל יבלה כלא יותר ממחליף של בוסקטס.
קשר 50/50: בסטיאן שווינשטייגר (גרמניה). לפעמים, כדי להבין מה שחקן שווה באמת, צריך להסתכל על היחס שנותנות לו היריבות. האיש כל הרצאה טאקטית של אחת מיריביות גרמניה התחילה ב"איך עוצרים אותו"? ולא עצרו. מנהל המשחק של גרמניה והאיש שכמשדברים על השיטה הגרמנית, בעצם, מדברים עליו.
קשר קדמי ימין: אריאן רובן (הולנד). הטורניר שבו רובן הבהיר שלא רק שהוא נמצא בתקופה הכי טובה בקריירה שלו, אלא שאפשר לבנות סביבו נבחרת אפורה ולתת לו להביא אותה עד חצי גמר מונדיאל.
קשר קדמי שמאל: חאמס רודריגס (קולומביה). מלך שערי המונדיאל, כובש השער היפה במונדיאל, והשם הגדול החדש היחיד שאיתו נלך הביתה.
אחרי חלוץ: ניימאר (ברזיל). רק כשהוא נפצע הבנו איזה חושך גדול הוא האיר במו רגליו.
חלוץ: תומס מולר (גרמניה). נכון, מירוסלב קלוזה שיחק לא מעט בעמדה הזו ושבר את שיא כל הזמנים במונדיאל. כבוד. אבל מולר, כששיחק כחלוץ, סחב את גרמניה במשחקים הפחות טובים ובתנועה החכמה והבלתי פוסקת שלו היה סיוט לכל הגנה. וכן, הוא גם כבש. חשוב לחלוץ, לא?