טירונות בנוסח ברזילאי: המסע של נדב יעקבי

"איזה כיף לך! גם לנסוע לברזיל וגם לראות כדורגל. מה יכול להיות יותר טוב מזה?" את המשפט הזה, בגרסא כזו או אחרת, שמעתי בערך אלף פעמים לפני שטסתי למונדיאל ועוד אלף פעמים בשבוע שאני בברזיל.

אז לא, אני לא מבקש שתרחמו עליי, באמת שאין צורך. להיות בברזיל, לשדר את המשחקים ולכתוב על מה שקורה כאן, זו עבודה לא רעה בכלל, ואין לי שום טענות. אבל מי שחושב שאת הבוקר אני מבלה על החוף בקופקבאנה, שותה קייפיריניה ונהנה מהשמש, ובערב הולך לכדורגל - אין לו מושג כמה המציאות שונה.

אירי חמשת הימים הראשונים של המונדיאל עשיתי חשבון קצר והנה תוצאותיו: 7 טיסות פנימיות, 3 תחנות ביניים, 13 ורבע שעות באוויר ו-8,750 קילומטרים שטסתי מעיר לעיר. וזה, כאמור, היבול של חמישה ימים בלבד. המספרים הללו לא כוללים כ-10 שעות המתנה בנמלי התעופה, עוד 10 שעות של נסיעות במוניות ואוטובוסים, ולילה אחד ללא שינה.

עד שלא מגיעים לברזיל לא מבינים כמה המדינה הזו ענקית. זאת לא מדינה, זו יבשת. יש כאן טיסות פנימיות של חמש שעות, וכאשר בקוריטיבה שבדרום הטמפרטורות בלילה מגיעות ל-5 מעלות (לפעמים בחורף הקור מגיע לכמה מעלות מתחת לאפס, ועכשיו חורף), במנאוס ובפורטלזה 35 מעלות בצל.

אז הנה דוגמא למה שאף אחד כמעט לא יודע. סיפורן של 24 שעות: בשבת יצאנו מבית המלון בקויאבה ב-7 בבוקר, בדרכנו לרסיפה שבצפון, כדי לשדר את המשחק בין יפן לחוף השנהב. הטיסה הראשונה הייתה לסאו פאולו, עניין פעוט של כשעה וחצי. הבעיה הייתה שבמהלך הטיסה אמור היה להתחיל המשחק בין קולומביה ליוון, שאותו מאוד רציתי לראות. ואז – הפתעה!

במטוסים של חברת "אזול" מותקנים מסכים שמשדרים את כל ערוצי הטלוויזיה בשידור ישיר. חוויה די מעניינת לצפות במשחק כדורגל בעת טיסה. ועוד יותר כאשר קולומביה כבשה, וכל הנוסעים במטוס פרצו בשאגות שמחה. אף אחד לא זכר, אבל דקה לאחר מכן המטוס נחת בסאו פאולו. נחיתה ממש לא רכה. ההימור שלי: גם הטייסים צפו במשחק...

אחרי שעה של המתנה עלינו על הטיסה הארוכה לרסיפה (3 שעות), מה שאומר שהפסקנו לראות את המחצית השנייה של  קולומביה – יוון ואת המחצית הראשונה של אורוגוואי – קוסטה ריקה. נחתנו ברסיפה ועלינו על מונית. למזלנו גם במונית הייתה טלוויזיה קטנה, שבה ראינו את ה"טיקוס" משפילים את ה"סלסטה".

למלון ברסיפה נכנסו ב-18:00. היה לנו זמן למקלחת קצרה ומיד יצאנו שוב, הפעם לאצטדיון. הגשם החל לרדת, נהג המונית התברבר, נהיה לחוץ, אבל סוף טוב-הכל טוב. ב-21:00 התמקמנו בעמדת השידור, רטובים ועייפים. אבל המשחק היה מצוין.

המשחק הסתיים בחצות שעון ברזיל, 6 בבוקר בישראל. הלילה שלנו רק התחיל. חזרנו למלון סחוטים ורטובים לקראת 2 בלילה. מקלחת קצרצה ושוב יצאנו במונית לעבר שדה התעופה, כי הטיסה לסאו פאולו, בדרך לפורטו אלגרה עמדה לצאת ב-4 ורבע לפנות בוקר. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי במלון לצורך שתי מקלחות ולא מעבר לכך. נמנמתי במהלך הטיסה לסאו פאולו, אבל שינה של ממש זו לא הייתה. את טיסת ההמשך לפורטו אלגרה העברתי בהכנה למשחק בין צרפת להונדורס. לא יודע איך, אבל הכל עבר בשלום.

אז לא, אני חוזר ואומר, אין צורך לרחם עלי. הכל בסדר. זה מרגיש קצת כמו טירונות, רק בלי מדי חאקי ועם בשר מצוין פעם בכמה ימים. בשאר הזמן אני נאלץ להסתפק בסנדביצ'ים עבשים וקרקרים שמחלקים במטוסים. הלילה אני ישן 4 שעות בקורטיבה וכשתקראו את הדברים בטח כבר אהיה על המטוס בדרך לקויאבה, לשדר עוד משחק. והמרתון הזה יסתיים רק ב-17 בחודש. ואז אולי אוכל סוף-סוף לשבת בקופקבאנה, לשתות קייפיריניה וליהנות מהשמש.