האופטימיות בקולומביה לקראת המונדיאל דומה לזאת שהייתה ב-1994. נבחרת עמוסה בכשרון, כדורגל אטרקטיבי ומקום 5 בדירוג פיפ"א גרמו לאומה שלמה להאמין שאפשר להגיע רחוק בטורניר. יש רק דבר אחד שהשתנה מאז והוא חשוב לא פחות: הפשע נשאר בחוץ.
הדרך של "לוס קפטרוס" חזרה לצמרת הכדורגל לא הייתה פשוטה. האקדחים שירו למוות באנדרס אסקובר בצורה מסוימת הרגו גם את הכדורגל במדינה. פאבלו אסקובר היה הפטרון שהזרים את הכספים שעזרו בקידום הענף, אנדרס הפך לסמל שלו. הקולומביאנים רצו להוכיח שאפשר גם אחרת ולשם כך היו צריכים להיפטר מכל ההרגלים המגונים, גם מהחוקיים שבהם. ונראה שמצאו שם פתרון לכל הבעיות בדמות מאמן הנבחרת, חוסה פקרמן.
פקרמן נולד ב-3 בספטמבר 1949 בוויז'ה דומינגס, אחת הקהילות היהודיות הגדולות בארגנטינה. סביו היגרו מאוקראינה והביאו לו את ההשראה להצליח: "לסבא שלי היה אח שעבר מאוקראינה לארצות הברית", נזכר המאמן. "האחיין שלו היה גרגורי פק". בצל קרוב משפחה שהיה כוכב הוליוודי כל כך מפורסם, שגם זכה באוסקר, המאמן הארגנטיני חיפש את הדרך להביא גאווה לאגף הדרומי של המשפחה. לסבא שבחר להגיע לארגנטינה.
טעות אחת יותר מדי
פקרמן היה האיש מאחורי ההצלחה הגדולה של נבחרת ארגנטינה הצעירה, שאימן מאמצע שנות התשעים עד תחילת המילניום הנוכחי. הוא זכה בשלושה גביעי עולם עד גיל 20, פיתח את הדור שהביא מדליות זהב באתונה ובייג'ין וגם היה בין אלה שדחפו עוד קצת את ליאו מסי לבחור במולדת על פני ספרד. "פקרמן עשה עבודה מצוינת בנבחרת הצעירה. לא עניינו אותו דברים כמו שמות ותפקידים, הוא רק רצה את הטוב ביותר עבור המדינה", החמיא חבייר סאנטי.
בתחילת מוקדמות מונדיאל 2006 מרסלו ביילסה התפטר במפתיע מאימון ארגנטינה. פקרמן, שעבד עד אז רק עם צעירים, מונה לתפקיד על ידי נשיא ההתאחדות חוליו גרונדונה. היה משהו אירוני בבחירה הזאת. עוד ב-2001 טען דון חוליו, סגן נשיא פיפ"א הכל-יכול, ש"יהודים לא אוהבים לעבוד קשה", ובכל זאת בחר ביהודי לאחד הג'ובים הבלתי אפשריים בעולם. כמובן שהאמירה עוררה מחאה מצד הקהילה היהודית וגרונדונה התנצל, אבל כל זה היה רק מעט מהרעש סביב המינוי. "פקרמן מעולם לא אימן בוגרים, איך לעזאזל הוא אמור להצעיד את הנבחרת בגביע העולם?", תהה דייגו מראדונה. בעוד המאמן הוותיק ססאר לואיס מנוטי הסתפק ב"מה זה פקרמן?".
הזלזול התפוצץ להם בפרצוף. פקרמן סחף את האלביסלסטה למונדיאל 2006 עם סגנון מהנה והרוויח מחדש את אהבת האוהדים, שהתאכזבו מההופעה הכושלת 4 שנים לפני כן. ההתלהבות הגיעה אפילו עד אנגליה השנואה, שם נכתב בעיתונות: "הוא עשה מהפכה בחבורה של גרזנים וצוללנים שבמקרה השיגה תוצאות טובות. לשם שינוי, הם בועטים בכדור במקום ביריב". עוד פעולות של פקרמן ששבו את הקהל היו המנהיגות שנתן לחואן ריקלמה וקידומו של ליאו מסי המבטיח. בארגנטינה הייתה באמת תחושה שאפשר להניף גביע בפעם השלישית.
לרוע מזלו של המאמן, מה שהעלה אותו לגובה גם הפיל אותו. ארגנטינה הגיעה לרבע גמר המונדיאל מול גרמניה המארחת. בדקה ה-72 וכשהוא מוליך 0:1, אחרי שנאלץ להחליף את השוער שנפצע, פקרמן הוציא דווקא את ריקלמה והכניס במקומו את אסטבן קמביאסו. האוהדים זעמו על החילוף ההגנתי והתפוצצו כשהמאנשאפט השוותה שמונה דקות לאחר מכן. הארגנטינים הודחו בפנדלים ואותו חילוף של המאמן הספיק כדי להפוך אותו לאויב האומה. הוא נצלב על ידי התקשורת, שדרשה לראות את מסי שנותר על הספסל, תרומתו נשכחה והוא התפטר מתפקידו.
שידוך משמיים
"ללא כספי סמים, הכדורגל בקולומביה לא קיים", נאמר בתקופה בה שלטו הקרטלים במדינה. אחרי מותם של שני האסקוברים, המשפט הפך לרלוונטי יותר ויותר. הנבחרת אמנם העפילה למונדיאל 1998 וזכתה בקופה אמריקה הביתי ב-2001, אבל זה היה בעיקר בשל חולשת היריבות. התנאים להצלחה נעלמו עם הזמן, בעיקר מצד הממשלה, שכל משאביה הופנו למלחמה בארגוני הגרילה, שניסו לערוך הפיכה אלימה.
"חשבנו שהגענו למונדיאלים של שנות התשעים כדי לשמור על המשכיות", אמר העיתונאי הקולומביאני חואן גבריאל ואסקס, "אבל במשך 16 שנה, לא קרה פה כלום". הקפטרוס המשיכו לשקוע והגיעו ב-2011 לשיא שלילי עם מקום 54 בדירוג פיפ"א. לעומתם, צ'ילה, אורוגוואי ואקוואדור רשמו התקדמות מרשימה.
המאמן דאז לאונל אלבארס, אחד הכוכבים הגדולים של הנבחרת בשנות התשעים, שילם את המחיר. הוא דגל בגישה הגנתית, כזאת שאפילו רדאמל פלקאו לא היה בה שחקן הרכב קבוע. אחרי שהשיג 4 נקודות ב-3 משחקי המוקדמות הראשונים, הוא הוחלף בפקרמן. הארגנטיני היה אהוב בקולומביה - הוא פרש ממשחק באינדפנדיינטה מדיין, בתו הבכורה נולדה שם והוא לא היה זקוק להתאקלמות. "פקרמן לא מקושר לאף אחד בההתאחדות הקולומביאנית, הוא הגיע כדי לפתוח פרק חדש בנבחרת", הודיעה העיתונאית המקומית שרה קסטרו.
התזמון היה מושלם. ב-2012 עשרות שנים של מלחמה בקרטלים והטרור הסתיימה. היא לא נעלמה לחלוטין, אבל זה הספיק כדי ליצור סביבה נורמלית לשיקום ההריסות. פקרמן הגדיל את התנופה, לחץ על כשרונות צעירים לצאת לאירופה ויחד עם גישה התקפית, משחק קבוצתי וריצות ללא הפסקה מרחבה לרחבה, הוא השיב את הקפטרוס לגביע העולם.
"הוא החזיר את הזהות לכדורגל הקולומביאני", החמיא קרלוס ולדראמה, "אני מעריך את התשוקה שלו לכדורגל התקפי וטכני", המשיך הקפטן מריו יפס. אבל את ההסבר הכי טוב לשינוי סיפק רדאמל פלקאו, שהפך למנהיג: "בלי שום ספק, הגעתו שינתה את הנבחרת בכל מה שקשור לקבוצתיות, תוצאות ובטחון", סיפר הסקורר. "הוא נתן לנו את האמונה שהיינו זקוקים לה ובזכותה אנחנו לא נופלים מאף יריבה. אנחנו מחפשים תמיד ניצחון בלי סיכונים מיותרים. הפכנו לנבחרת יותר בוגרת ומאוזנת".
תחיית הקולומביאנים הפכה לסיפור של הזדמנות שניה. פקרמן מקבל צ'אנס נוסף להוכיח את עצמו על הבמה הגדולה, אמנם בלי היוקרה של ארגנטינה, אבל עם כלים להישג לא פחות גדול. מעל לכל, זאת המהפכה בנבחרת. צ'אנס נוסף לתהילה. שחקנים בלי רקע של פשע, שלא גדלו על כספי סמים ונשלטו בידי ברונים, התפתחו לסוס שחור ומרשים במיוחד. מסתבר שעדיין לא מאוחר לחלום בקולומביה, אפילו על להביא בגיל 64 גאווה לסבא.