בסוף השבוע מגיע למסכי הקולנוע "האודיסאה", סרט שלמרות שהוא מבוסס על סיפור שנכתב לפני כ-3,000 שנה, עצם הקיום שלו נראה כמעט דמיוני. לא בגלל שיש בו קיקלופים, אלים ומכשפות, אלא כי פשוט לא אמורים לעשות סרטים מקוריים, ייחודיים ומונומנטליים כאלה בקולנוע המודרני.
"האודיסאה" הוא לא עוד סרט. הוא אירוע, כזה שעיני כל העולם נשואות אליו. הוא גדול מהחיים וכולל קאסט עצום של כוכבי על, הפקה שהשקיעה בכל פרט בזכות תקציב עתק של רבע מיליארד דולר, ושכלולים טכנולוגיים שמספקים יצירה שלא ראינו עד היום.
הביקורות הראשונות מהללות ורובן מדברות על הסרט בתור "חוויה". למרות שזו יצירה טרייה, כבר עכשיו אפשר לנחש שבמבט לאחור "האודיסאה" של כריסטופר נולאן תיזכר כאחד הסרטים המשמעותיים אי פעם.
רגע, דיברנו עד עכשיו על "האודיסאה" או על מונדיאל 2026?
בעידן שבו כל שער שני הוא "הגדול בהיסטוריה" וכל גמר מלא באירועים הוא "הטוב אי פעם", פיתחנו מנגנון הגנה. מה לעשות שבכל תחום יכול להיות רק GOAT אחד? אז אנחנו מנסים להיזהר. מוצאים כשלים ופגמים, מגלים על מה אפשר להתלונן כדי להוריד קצת מהחגיגה, מסרבים להיסחף עם הזרם. הכל כדי שנוכל למקם את האירוע הספורטיבי שאנחנו חווים במקום הראוי לו בדירוג ההיסטורי, במקום סתם לשלוף מהמותן עוד דעה מפוצצת.
אם כך, אחרי 103 משחקים, ולפני עוד אחד אחרון, השאלה המתבקשת היא: האם זה באמת המונדיאל הטוב אי פעם? בואו נראה.
קאסט עצום של כוכבי על? יש. מובילי טבלת השערים ערב הגמר הם מסי, אמבפה, הלאנד, בלינגהאם והארי קיין. בחלומות הכי ורודים של ג'אני אינפנטינו הוא לא יכול היה לבקש רשימה טובה מזו, וזה עוד לפני שהזכרנו את לאמין ימאל שמגיע לגמר בגיל 19, זוכה כדור הזהב עוסמאן דמבלה שכבש חמישה שערים ועוד ים של שחקני משנה מדהימים, שליוו אותנו לאורך חמשת השבועות האחרונים.
הפקת על? גם יש. תתלוננו עליה כמה שתרצו, אם יש מדינה שערוכה לקיים טורניר בסדר גודל כזה, ועוד עם 48 נבחרות, הרי שזו ארצות הברית. כן, תמיד תמצאו כמה אוהדים שהלכו לאיבוד, הפסקת ברקים או טיסה שבוטלה, אבל כמעט כל אחד ממיליוני התיירים ששטפו את היבשת במונדיאל הזה יודה שזו הייתה חוויה מרהיבה ושהוא הרגיש חלק ממשהו גדול יותר מטורניר כדורגל.
האווירה הייתה תוססת, אבל כמעט ולא אלימה, ההתניידות נוחה, אתרי תיירות שאפשר למצוא בכל עיר ובכל פינה בדרכים ובעיקר, האצטדיונים. ב-1994, המונדיאל הראשון בארצות הברית נערך באצטדיונים מיושנים ומזעזעים. הפעם האוהדים והשחקנים נותרו פעורי פה מ-11 אצטדיוני פוטבול ברמה הגבוהה בעולם. תוסיפו לזה את הטירוף של האצטקה ואת המקצוענות של הקנדים ותקבלו חוויית ספורט שעולה המון, אבל גם שווה כל אגורה - לצד המארגן ולצד הצופה.
בהמשך, מרוקו הפכה לכוח בינלאומי אמיתי, קיבלנו פיצוצים בין צרפת לפרגוואי, ניצחון היסטורי של נורבגיה על ברזיל ושל אנגליה באצטקה על מקסיקו, משחק המונדיאל האחרון של רונאלדו, שנגמר עם הפסד לספרד בדקה ה-91, הטלפון של טראמפ שהחזיר את באלוגון מהשעייה היישר לתבוסה מול בלגיה, ה-מהפך של ארגנטינה נגד מצרים, עוד גול ניצחון דרמטי של ספרד, הקאמבק של אנגליה נגד נורבגיה, הטירוף של ארגנטינה בהארכה מול שוויץ, הנוקאאוט הספרדי לצרפת ולקינוח, ה-1:2 של ארגנטינה מול אנגליה.
זו כמות סיפורים, כמות משחקים איכותיים, וכמות היסטוריה ודרמה שיכולים להספיק לחמישה מונדיאלים, ואת הכל קיבלנו בבת אחת, בקצב מסחרר, כמו מערכה שלישית מושלמת בסרט הוליוודי עם תקציב בלתי נגמר. רצף הכדורגל הזה הרגיש כמו משהו שכבר לא חשבנו שאפשרי, משהו שלא אמור לקרות בענף ציני שמנוהל על ידי מושחתים. איכשהו, הכל זז הצידה, הכוכבים הסתדרו ולנו רק נשאר לשבת מול המסך ולהתענג, כל יום מחדש. בכל פעם שהכרזנו "הנה משחק הטורניר", הגיע אחד יותר טוב.
שכלולים טכנולוגיים? יש! שימוש מודרני יותר ב-VAR ובצ'יפ שבכדור עזרו להגביר את קצב המשחק, לדייק את ההחלטות ולספק לקהל הסברים טובים ככל הניתן. נכון, לפעמים הכל יוכרע על חוד של שערה קרואטית שאולי נגעה או לא נגעה בכדור. לא הכל מושלם. זה חלק מהקסם של הכדורגל וטוב שהוא נשאר כך, אבל בזכות החוקים שהולכים ומשתפרים סופסוף והשימוש בכלים טכנולוגיים שלא יכולנו לחלום עליהם עד לפני כמה שנים, הענף כולו נראה הרבה יותר מתאים לקצב של 2026, והכדורגל זרם. כבר לא עוצרים לחמש דקות בשביל להבין אם היה נבדל, ופתאום אפשר למנוע בזבוזי זמן או לתת אדום לשחקן שמתחזה או מקלל.
כיאה לטורניר שנערך באמריקה, המונדיאל הזה הרגיש לפרקים כמו סרט, מנותק מחיי היומיום. זה התאפשר בזכות השילוב המושלם בין כל מה שמסביב לבין מה שהתחולל על כר הדשא.
מה לא קיבלנו? שלוש מארחות שקיימו 15 משחקים (ואז עפו כולן בבת אחת), שביעייה, שישייה, 5 חמישיות, 8 רביעיות, בערך 300 כדורים ברשת (כמות שניפצה בקלות את שיא השערים במונדיאלים עד היום), שיאים אישיים מדהימים (ארבעה שחקנים עם מונדיאל שישי, מסי שהשתלט על מלכות השערים, אמבפה שרודף אחריו) ומעל הכל, כמות סיטונאית של מפגשים בלתי נשכחים.
אחרי שלב בתים שהתנהל בעצלתיים, כצפוי ולאור ההגדלה ל-48 נבחרות, הנוקאאוט היה לא פחות מאגדי. ביום הראשון גול ניצחון של קנדה בדקה 92, ביום השני גול ניצחון של ברזיל בדקה 95 וגרמניה והולנד הולכות הביתה, ביום השלישי גול ניצחון של הלאנד בדקה 86, ביום הרביעי צמד ניצחון דרמטי של הארי קיין ומהפך מטורף של בלגיה על סנגל, ביום החמישי גול ניצחון של פורטוגל (פלוס דרמת על) בדקה 94 מול קרואטיה, ביום השישי 2:3 מדהים של ארגנטינה על הסינדרלה מקאבו ורדה. וזה היה רק שלב 32 הגדולות...
נו, האם זה המונדיאל הטוב אי פעם? זה כמובן ויכוח שאי אפשר להכריע. כששאלתי את אחד מידידי מערוץ הספורט לדעתו, הוא שלף את הטורניר של 1990. כן, ההוא. To each his own, כמו שאומרים האמריקאים. אבל מה שבכל זאת יכול להציב את מונדיאל 2026 חזק בפסגה זה סוף מיתולוגי.
המונדיאל הקודם בקטאר ידע עליות ומורדות (ומאחורי הקלעים שלו הוא היה הרבה יותר רע מאשר טורניר בצפון אמריקה), אבל ה-3:3 בגמר השאיר את כולם עם טעם של עוד וניחוח של היסטוריה. גם הגמר הזה, בין השחקן הטוב בהיסטוריה לאחד שחולם להיות כזה, עשוי לספק סיפור גדול מהחיים, בין אם מסי יניף את השני שלו בגיל 39, או ימאל את הראשון כשהוא רק בן 19.
זה מה שהופך את המסע של "האודיסאה" לכזה אירוע מכונן, ליצירה שרק אחרי שמסיימים אותה ורק בפרספקטיבה של זמן מבינים כמה היא גדולה. בסצנת הסיום... סתם, בלי ספוילרים. אם אתם רוצים לדעת איך נגמר, תראו את הסרט ותחליטו בעצמכם על מקומו בהיסטוריה. מומלץ לעשות את אותו הדבר גם אחרי גמר המונדיאל.