אוהדי הכדורגל, והספורט בכלל, הם ציידים. כשאנחנו בוחרים לשבת כשעתיים מול הטלוויזיה, או לחלופין לנסוע לאצטדיון, אנחנו מוותרים על לא מעט, בין אם זה על זמן, כסף או על להיות במקום אחר. בניגוד לציידים אמיתיים, במקרה הזה "הטרף" הוא לא חיות, אלא רגעים. הרצון לתפוס את הגול המטורף, הבישול המדהים, הדרמה בדקה ה-90 או פשוט משחק שלם בו רמת הכדורגל מגרה את המוח ומפרישה בו את ההורמונים של הכיף.
ואולי זה גם ה-FOMO (ראשי תיבות של Fear Of Missing Out), בטח במונדיאל. כשאין לך פייבוריטית כמו בכדורגל קבוצות (עד שנבחרת ישראל תעלה), אלא סתם נבחרת שאתה מעדיף, אתה רוצה לראות את הרגעים הגדולים שהזכרתי קודם לכן, הרבה גם מתוך פחד לא להיות חלק מהם. בגביע העולם זה מתעצם. בגלל המעמד, בגלל התדירות הנמוכה, בגלל ההיסטוריה.
הערב ב-22:00 תהיה זו הפעם האחרונה בה תהיה לנו הזדמנות לצוד רגע של מסי. את המשחקים ב-MLS גם חובביו המושבעים לא רואים, ויהיה די בלתי נתפס לראות אותו עוד שנתיים בקופה אמריקה או כחריג באולימפיאדה בגיל 41.
וגם אם כן, זה לא יהיה אותו הדבר כמו המונדיאל. בכל אופן, אולי האיש שסיפק הכי הרבה רגעים עבור אוהד הכדורגל הנייטרלי, יעלה לכר הדשא בפעם האחרונה על הבמה הגדולה באמת, ויש סיכוי לחזור עם לא מעט שלל ממסע הצייד האחרון הזה.
צריך להגיד את האמת. בגלל שמסי הזין אותנו בכל כך הרבה רגעים ממלאים שכאלו, נהיינו קצת משוחדים. כשהוא השתחרר בצורה מעוררת פליאה מהשמירה של הארי קיין, אנתוני גורדון וג'ייד ספנס בחצי הגמר והשאיר את הקפטן האנגלי על הרצפה, כל הצופים נותרו פעורי פה, אמרו לעצמם משהו כמו "כן, זה מסי..." ואולי אפילו קמו מהספה או תפסו את הראש.
וזה נכון ומוצדק, אבל כששחקן כמו איוב בואדי (סתם דוגמא) עושה את אותן פעולות מול ברזיל במדי מרוקו, הפליאה היא לא אותה פליאה. במקרה אחד מדובר סתם באיזה בן 18 אלמוני שלא קרע זוג נעליים, ובמקרה השני בגיבור ילדות שליווה את רובנו ב-20 השנים האחרונות. זה בסדר להיות משוחדים. מסי עשה אותנו כאלה.
אבל לא מדובר רק על התרפקות על רגעי עבר בלתי נשכחים. הפעולות שלו, בגיל 39, הם עדיין כאלו שגורמות לנו הצופים לקום מהספה ולתפוס את הראש. בין אם זו ההשתחררות ההיא, זו שאחריה, שני הבישולים נגד אנגליה, זה נגד שווייץ, הגול מול מצרים, כף ורדה, ירדן, הצמד מול אוסטריה או השלושער מול אלג'יריה.
כן, פסקה שלמה רק על רגעים כאלו שהפרעוש הספיק לספק לנו בזמן המונדיאל הנוכחי, 7 משחקים מתוך למעלה מ-1000 במהלך שני עשורים. הוא מעורב בשער בכל משחק מאז החל הטורניר, אבל לא סתם מעורב.
כמה שחקנים מבין ה-831 שהשתתפו בטורניר מסוגלים לשים את הכדור ההוא על הפדחת של לאוטרו מרטינס? כמה מהם מסוגלים להשתחרר ככה מגורדון ספנס וקיין? לכמה יש את רמת האקרובטיקה כדי להבקיע את השער ההוא מול מצרים? כמה יכולים לעצור את הכדור כמו שעצר בשער מול כף ורדה? להבקיע את החופשית מול ירדן? או את השלושער מול אלג'יריה?
קווין דה בריינה אולי מסוגל להגביה כדור מדויק שכזה ללאוטרו, מיקל אוליסה או בועדי יכולים להשתחרר משלושה שחקנים ככה באומנות, ארלינג הלאנד יכול בקלות להבקיע את השער ההוא מול מצרים, ויניסיוס יכול לבצע את ההשתלטות בשער שכבש מול כף ורדה, ברונו פרננדש יכול לכבוש בחופשית כמו מול ירדן ושלושער מול אלג'יריה? טוב, עם קצת מזל יש לא מעט שמסוגלים.
אבל כמה יכולים לעשות את כולם יחד, משחק אחרי משחק - בגיל 39? רק אחד. באמת. הערב מול ספרד, כאמור סיכוי גבוה לציד מוצלח נוסף עבור ציידי הרגעים. וסיכוי גבוה אף יותר שזה יגיע מרגליו של הפרעוש. אפסו את הנשקים, הכינו את התחמושת.
השקט שלפני (ואחרי) הסערה
מלבד טורניר עם ארגנטינה פעם בשנתיים, ממסי לא ממש שומעים מאז עבר ל-MLS. פיזית, לא שומעים. הפרעוש כמעט לא מתראיין לכלי התקשורת ובטח לא מדבר עם כתבים ושדרי קווים אחרי המשחק, מה שקורה כמעט בכל פעם במונדיאל.
התמונה של הארגנטינאי עם הרקע של לוח הספונסרים של המונדיאל עם מיקרופון מוצמד לפיו, הפכה לדבר שבשגרה ואפילו קיבלנו כמה ראיונות ויראליים שכללו טראש טוקים או אמירות מרגשות כאלו ואחרות.
בעוד שעות ספורות, בין אם יהיה בצד המנצח או המפסיד, נצפה בפעם האחרונה בכוכב על רקע המרקע המפורסם איתו הפך כל כך מזוהה, והפעם האחרונה בה נשמע על ראיון שלו, או לפחות אחד מעניין, תהיה כנראה בכובע של שחקן עבר. מוזר.
תעריכו
הרבה אנשים נהנו ממסי, אבל לא כולם גדלו עליו. מי שהחל לאהוב כדורגל בדיוק כשמסי פרץ באמצע העשור הראשון של שנות ה-2000 גם זכה שגיבור ילדותו יהיה השחקן הגדול בכל הזמנים, ולא שחקן שמבדר אותך מפעם לפעם, ככה שהזיקה אליו גדולה יותר. ואיזה זכות זה להגיד שגדלת על שחקן כזה, או גם אם לא גדלת, שראית אותו משחק.
הרי בוודאות זה משהו להשוויץ בו לבן שעוד לא נולד לך, או לנכד, או לנין. אבל אי אפשר לרקוד על שתי חתונות. אלו שממש גדלו על מסי, למעשה לא ראו את מייקל ג'ורדן משחק. אלו שגדלו על מייקל ג'ורדן, ראו את מסי משחק אבל לא גדלו עליו. בשביל מי שלא חובב כדורסל זה לא כזה הפסד גדול, אבל מי שכן זכה לראות את MJ בהחלט משוויץ בכך עד היום.
זו לא כתבה על ג'ורדן, הוא לא מעניין כשמדברים על מסי, ובטח לא ביום של גמר מונדיאל. אבל מי שנחשב בעיני רבים לגדול הכדורסלנים אי פעם משמש כמשל לזה שצריך להעריך. צריך להעריך את 90 או 120 הדקות הקרובות כמו שצריך להעריך כל שנייה ושנייה שראינו ממסי במונדיאל הזה ובכלל.
כאמור, לא נזכה לראות פעם נוספת את הגדול מכולם, בטח לא על הבמה עליה הוא זורח יותר מכולם, מה שאומר שוב - צריך להגיע דרוכים לקראת מסע הצייד הזה. לא תהיה עוד הזדמנות.