נבחרת צרפת הודחה מהמונדיאל אחרי 2:0 כואב מול ספרד אמש (שלישי). הסיפור הוא לא רק 90 הדקות בטקסס, אלא מה שהיה קורה אם המשחק היה נמשך עוד 90, 200 דקות ואפילו שלושה ימים. צרפת לא הייתה מתקרבת לשער.
ספרד הצליחה לסכל כל חצי מצב, כל פרי דמיון, יוזמה או ניסיון של צרפת לצאת להתקפה. צרפת לא הייתה מסוכנת בשום שלב במשחק הזה, וכאוהד הטריקולור זה מה שמאכזב אותי. זה לא שצרפת רשמה החמצה גדולה או כדור שלא נכנס, טעות שיפוט או כל דבר אחר. היא אפילו לא הייתה באירוע.
זאת לא שאלה של מערך. המערך היה אותו מערך מהמשחק הראשון מול סנגל והוא עבד טוב. דידייה דשאן לא ניסה להמציא משהו, הוא לא עשה משהו שתפס אותך. תמיד, בכל משחק, זה או בראדלי ברקולה או דזירה דואה. זה לא באמת קריטי. שיטת המשחק שמרה על עקביות.
ובכל זאת, מבינים היום מדוע ספרד ספגה שער אחד בכל הטורניר. אם הנבחרת הזאת הצליחה לתסכל ולהוציא מאיזון את ההתקפה שהייתה הטובה בעולם, על הנייר, מבינים את הכוח שלה. לעצור את צרפת על אפס מצבי הבקעה ב-90 דקות זאת משימה כמעט בלתי אפשרית.
קיליאן אמבפה, מייקל אוליסה ועוסמן דמבלה נראו כמו שחקנים רגילים, כשלא היה להם מצב אמיתי עד לתוספת הזמן. אי אפשר להאשים אף אחד מהם. זה לא שאמבפה היה במשחק רע ואז דמבלה או אוליסה חיפו עליו. אף אחד לא היה שם, וזה כולל את ברקולה, דואה וריאן שרקי שעלה ל-20 דקות. שום דבר לא עבד.
כולם ציפו שהמונדיאל הזה יסתיים בצורה אחרת. דידייה דשאן, מי שעמד 14 שנים על הקווים של הנבחרת, יזכר כגדול מאמניה בכל הזמנים ובתור מי שהשלים משימה קשה מאוד. העניין כאן הוא הפער בין הדרך בה צרפת הגיעה למשחק הזה, בתור הנבחרת שהבקיעה את כמות השערים הגבוהה ביותר בטורניר, לבין הדרך בה היא סיימה אותו אחרי 90 דקות ובלי איומים של ממש. ספרד החזירה אותה למקום הטבעי.