בשעת לילה מאוחרת, כשצפיתי בתקציר המשחק שבין ארגנטינה למצרים - פריים אחד תפס אותי. בדרך כלל במשחקים ומהפכים שכאלה, נהוג להתרכז בשער הניצחון - זה הרגע, אחרי הכל, שמכריע את המשחק; שחורץ את הגורל של כל הצדדים לשבט או לחסד. אבל אני? אני נלכדתי על מהלך אחד קודם.
בעיניי, שער השוויון שכבש ליאו מסי היה בעצם שער הניצחון של המשחק. זה היה הרגע בקרב האגרוף שבו הראש (המטאפורי כמובן) של היריב המצרי נשמט, בדרך לנוק אאוט. זה הרגע שבו הביטחון העצמי המפתיע שהיה למצרים במשחק הזה הלך לאיבוד באופן סופי. אטלנטה, שהפכה באותו רגע לבואנוס איירס, השתלטה והבהירה לפרעונים - המשחק הזה שלנו. לכו הביתה. אנסו פרננדס רק ניפק את החותמת הסופית למהפך המוטרף הזה.
אבל לצד הביצוע המלוטש של מסי, והביצוע האפילו יותר מלוטש של ידידי יהונתן כהן בשידור השער - מה שתפס אותי בעיקר היתה התגובה של מסי לגול. מסי התלהב כפי שהוא לא עשה באף שער שהוא כבש בטורניר הזה, או אחרי הרבה מאוד שערים בשנים האחרונות. לפתע, כל הנעורים פרצו מאדם שנמצא בסוף העשור הרביעי בחייו - כל השנים הארוכות נזרקו הצידה. הוא קפץ, והתלהב, והניף אגרופים באוויר, והיה באוויר יותר מאשר היה על הקרקע.
לפי החשבון שלי (ואני לא מתחייב על הדיוק שלו), ליונל אנדרס מסי הבקיע 946 שערים בקריירה. תשע מאות ארבעים ושישה. הוא הבקיע כל מיני סוגי שערים - קטנים וגדולים, חשובים ופחות חשובים, מכריעים ולא רלוונטיים, שערים שכל העולם זוכר ושערים שלדעתי גם הוא לא זוכר. אחרי שאתה עושה משהו כל כך הרבה פעמים - באיזשהו שלב אמור לצוץ השובע. באיזשהו שלב, אצל בני אנוש, זה אמור להפסיק לרגש אותך. לא אצל מסי. הוא התלהב מהשער ה-946 שלו כמו מהראשון.
ב"ריקוד האחרון", סדרת הדוקו הידועה על מייקל ג'ורדן והשיקגו בולס, עסקו לא מעט בשאלת ה"דרייב", הכוח המניע - מה גורם לספורטאי שהשיג הכל, לעלות באותה רמה של רעב למשחק הבא? אחרי הצפייה בדוקו ההוא, אי שם בימים האבודים של הקורונה, זו נראתה לי כמו סוג של מחלת נפש - צורך אובססיבי להמשיך ולנצח בכל דבר, גם אחרי שניצחת את כל העולם כל הזמן, ויש לך את כל הטבעות שבעולם, ואת כל הכסף שבעולם, ואת כל ההערצה שבעולם.
מסי אינו ג'ורדן - לפחות כלפי חוץ, הוא נראה בנאדם הרבה יותר נוח לעצמו ולבריות מהאיש והגופיה מספר 23. אבל כנראה שמסי נדבק באותה הקללה - באותה אובססיה בלתי ניתנת לסיפוק לניצחון, לשערים, להיות שוב מספר אחת. ואולי מה ששינתה כאן היא הסיטואציה - מסי פשוט לא הסכים לרדת מהבמה בצורה הזאת. נכון שאת "הקוף" הוא הוריד מהגב עם הזכייה לפני ארבע שנים, אבל הוא לא רצה להיפרד מהנבחרת שלו בצורה הזאת - בשמינית הגמר, נגד יריבה כמו מצרים, ועוד בדרך החלשה שבה ארגנטינה נראתה בערך עד הגול שכבש "קוטי" רומרו.
אולי הדרך של ארגנטינה עוד תיגמר בהפסד, מתישהו במעלה הדרך - אבל זה כבר לא יהיה הפסד משפיל. היא תהיה הנבחרת הווינרית, שפשוט נתקלה ביריבה טובה ממנה בזמן נתון. זה כבר לא ייגמר ככישלון צורב, ככתם, כמשהו שהיה רובץ על מסי לאורך כל חייו - ואפילו לא תהיה לו עוד הזדמנות לתקן. מסי ראה את הסוף הרע מתקרב, וכמו סופר גיבור בסרט הוליוודי (אחרי הכל, זו בכל זאת אמריקה) - היה נחוש לשנות את גלגל הזמן. לסיים את זה בהפי אנד - לפחות בנקודה הזו בזמן.
וכן, הדרך של ארגנטינה במונדיאל הזה מלאת מהמורות ובעיות - הצוות המסייע של מסי פחות טוב מבקמפיין הקודם, והיכולת לא מזהירה, והניצחון על כף ורדה הושג בקושי רב, ונגד מצרים הושג בקושי גדול עוד יותר. אבל האמת היא שזהו ההבדל בין "זום אאוט" ל"זום אין" - האם אנחנו רואים את התמונה הגדולה, או את הפרטים הקטנים בתמונה כשמסתכלים עליה מקרוב.
האמת היא שבכל קמפיין מוצלח של קבוצה ספורטיבית מוצלחת, אם תסתכלו עליו מקרוב - תוכלו לראות את הדפקטים. את המשחקים החלשים, את רגעי השפל, את האכזבות והחריקות. גם קמפיין המונדיאל הקודם של ארגנטינה היה מאוד לא זוהר - הוא התחיל בהפסד לסעודיה, נמשך בניצחון שהיא חצבה בסלע נגד מקסיקו (64 דקות של כלום ואז מסי עם הברקה של רגע), עבור בפנדלים נגד הולנד, ודרמה לא צפויה נגד אוסטרליה, וגמר שאותו היא כמעט איבדה שבע פעמים מול צרפת.
אבל המוח האנושי, תמיד, בסופו של דבר עושה את ה"זום אאוט". כשמתרחקים נפשית מהסיטואציה, הדפקטים לא מורגשים וזוכרים, בדרך כלל, את הטוב. וגם אם ארגנטינה תודח במהלך הקמפיין הזה - ברבע, או בחצי, או תפסיד בגמר, יצוץ מאליו המהפך הזה נגד מצרים. זהו אמנם לא הישג באמת עבור נבחרת גדולה כמו ארגנטינה הנוכחית, אבל זו כן מעין תעודת כבוד לעצמה - על הנחישות, ועל הווינריות, ועל זה שבתוכה יש לב של אלופים (כמו שעידן ויניצקי, עמיתי, ציטט בטור שלו מאתמול). וזה לא מעט לקחת הביתה, גם אם בסופו של דבר מסי לא יניף הפעם את הגביע.
ומילה אחרונה של חסד מגיעה לנבחרת מצרים. שימו את כל החשבונות שלכם בצד - מגיע כבוד ענק לנבחרת הזו. כי במשך כמעט 80 דקות, היא היתה טובה משמעותית מארגנטינה - עמדה כחומה בצורה מול ההתקפות של אלופת העולם בכדורגל, והדהימה אותם פעם אחר פעם במתפרצות. ה"זום אאוט" שיועיל עם ארגנטינה, לא יכבד אותה - הוא בסופו של דבר יזכור את הקריסה שלה בדקות הסיום. אבל בשם מי שראה את המשחק, למען הדורות הבאים - זכרו את הכדורגל שמצרים השיגה במשך רוב המשחק, נגד היריבה הכי קשה שיש.
מוסטפה שובייר הוא ההגדרה הקלאסית לגיבור טראגי. כי זה, הרי, היה צריך להיות משחק חייו - משחק הקריירה שלו. אם מצרים מנצחת את זה, יכול מאוד להיות שכל העולם של שובייר היה משתנה. העניין כלפיו היה גובר, הוא היה נתפס כ"איש שעצר את מסי" - אולי הוא אפילו היה יוצא מחיקה החם של אל אהלי המצרית. אבל אלוהי הכדורגל יכול להיות גם אכזר - וברגע המהפך, הוא למעשה קבע שיהיו גיבורים שנזכור, ויהיו גיבורים שלא. ואף על פי כן, מגיע כבוד ענק לו ולנבחרת שלו על חלקם בהצגה הזאת.
ובסופו של האירוע הזה, מונדיאל 2026 ממשיך להיות חתיכת רכבת שדים. הטורניר שזכה להכי הרבה השמצות (כולל מצד עבדכם הנאמן), מוכיח וסותם פיות למבקריו. בסופו של דבר, על כל הבעיות שיש בטורניר הזה, הוא הביא לנו זכרונות שלא נשכח - ה-3:3 של אוסטריה ואלג'יריה, המשחק ההפכפך בין ארגנטינה לכף ורדה, הניצחון של אנגליה באצטקה ועכשיו המהפך של ארגנטינה. ארבעה זכרונות שעומדים בכל מבחן של משחקי מונדיאל גדולים גם מהעבר. והדבר הכי מגניב הוא הידיעה שזכרונות חדשים בדרך. ושאולי הם יאפילו על רגעים מזהב כמו המשחק שראינו אמש באטלנטה.