כמאמר המשוררת - אנחנו ילדי התקופה, והתקופה היא מעוררת מחלוקת. בשנים האחרונות, החיים שלנו מלאים בדמויות מקטבות - כאלה שמעוררות אהבה סוערת ויוקדת, או שנאה באותה העוצמה. לכל אחד מאיתנו מסתובבת כרגע בראש דמות אחת לפחות שהם מאוד אוהבים, או מאוד שונאים - וכמעט ואין אמצע.
וכדורגל, כידוע, הוא שיקוף של החיים עצמם - מצד אחד הוא שונה מהמציאות, אבל מצד שני הוא גם מחקה אותה במידה רבה. וגם בכדורגל, אנחנו מכירים לא מעט דמויות שמעוררות יצרים - מושכות אש אבל גם מושכות עיניים. כאלה שהן מאוד אהובות או מאוד שנואות - וכמעט אין דרך להיות אדיש אליהן.
ועכשיו, בואו נדבר על ויניסיוס ג'וניור.
מפה לשם, הבחור הזה איתנו כבר שמונה שנים. מהרגע שבו, כילד בן 18 עם החולצה מספר 28, הוא עלה כמחליף במדי ריאל מדריד - הוא חלק מהמועדון הזה. לטוב ולרע. הוא היה שם ברגעי השיא שלו - שלוש אליפויות ושתי זכיות בליגת האלופות (כולל שערים בשני הגמרים, נגד ליברפול ב-2022 ודורטמונד ב-2024), 128 שערים במדי ריאל לאורך הקריירה של - אבל גם ברגעי השפל, בתסכול, ברגעים שהלהט גבר עליו.
סביר להניח שאם אתם קוראים את הטקסט הזה, כנראה שיש לכם דעה מגובשת על ויני - ולא בטוח שהיא חיובית. כי לצד הכישרון האדיר שיש לילד הברזילאי ברגליים, הוא מעורר לא מעט אנטגוניזם. רבות דובר על הנטייה שלו להתריס, להיכנע לפרובוקציות, לריב באופן קבוע עם שחקנים יריבים - בקיצור, כל מה שהוא ההפך מספורטאי סטרילי ונקי. כל מה שמפריע לנו פשוט להתאהב בכדורגלן הטהור והיפה שהוא.
והאמת היא שיש משהו בביקורת הזאת שהוא סופג. כי בתרבות שבה אנחנו חיים, מצופה מהכדורגלן להיות "האיש הבוגר בסיטואציה". כן, אתה אמנם חוטף קריאות גזעניות וקללות אישיות, מעל ומתחת לחגורה, אבל אתה זה שאמור להיות מעל הסיטואציה - להגיב במתינות, לא להיכנע לרעשי הרקע, במקרה הטוב "לענות על המגרש" (כלומר, להבקיע שער מול אותה היריבה). יש לך כוח בידיים כדמות ציבורית אהובה שמקבלת כסף גדול, וכדאי שתישאר חיובי.
אבל ויניסיוס מאתגר את התפיסה הזאת: כי למה בעצם? מדוע כדורגלן חייב להיות יותר נעלה מוסרית מאדם שיושב מאחורי הקו הדמיוני שנקרא היציע? למה לאוהדים מותר לנהום לשחקן, לקלל אותו ולהשליך לעברו בננות, להשוות אותו לקוף כמו אחרוני הגזענים - והשחקן חייב לעמוד מול כל זה באדישות ספינקסית? זה שיש שחקנים כאלה, שמסוגלים להתגבר ולהתעלות על עצמם (חלקם אפילו משתמש בקללות כדלק להופעות טובות יותר) - לא אומר שכולם הם כאלה.
ויש משהו בציפייה הזאת משחקנים למשוך ולנתק את הרגש ולהתעלם ולהיות "הבוגרים בסיטואציה" - שקצת עושה הנחות לגזענים. מין איזו הבנה שבשתיקה ש"ככה זה", שאוהדים יכולים להתנהג כמו חלאות - והתפקיד של שחקן הוא לסבול ולשתוק. ואולי גם חלק מהעובדה שהגזענות המכוערת הזאת שוויני סופג היא (עדיין, ב-2026) חלק מחיינו, קשורה גם לציפייה הזאת: כן, אתם אולי סופגים קללות מכוערות שלכל אדם רגיל היו סודקות את הנשמה, אבל תחליקו. אל תפריעו לנו באמצע המשחק. אל תפסיקו את ההצגה.
ויניסיוס הוא, בסופו של דבר, כדורגלן שהרגש הוא הכוח המניע שלו. הוא עומד מאחורי המבצע האישי המדהים שלו, בדיוק כמו שהוא עומד מאחורי הרגע שבו הוא מאבד שליטה. הרגש הבלתי מפולטר הוא הסיבה שוויני הוא כדורגלן כל כך טוב - הלב שהופך אותו לשחקן יצרני, הוא גם זה שנפגע מהקללות ומהגזענות, ומגיב עליהן לעתים בצורה חריפה. המריבות שלו עם שחקנים יריבים והנטייה שלו להתעסק עם שופטים הם אולי דבר מיותר, אבל הם המשך ישיר של הנשגבות שיש ביכולת שלו. ואולי הדרך שלנו היא פשוט להבין שככה זה. שאין טוב בלי רע.
ובסופו של דבר, גם אם המציאות והאנטגוניזם שהוא מעורר מדגישים את הרע ואת השליליות שבו - יש בוויניסיוס הרבה מאוד טוב. בגיל 25, הוא הצליח להוביל את ריאל ללא מעט הישגים - לכריסטיאנו רונאלדו בגיל 25 (מי שנחשב ל"מר צ'מפיונס") היה גביע אלופות אחד פחות ממנו. וגם מעבר לשורת התארים, כשהוא מצליח לנקות מסביבו את הרעשים - "ויני" הוא כדורגלן שכיף לראות. הכוח המתפרץ שלו הוא סוד הקסם - זה הרחש הזה בקהל, כשהכדור אצלו. התחושה הזאת שמשהו טוב הולך לקרות.
אבל גם ויני יודע - כדי להיחשב לאגדת כדורגל ברזילאית - הבמה המרכזית היא המונדיאל. אין אגדה בברזיל בלי היכולת לתפקד בגביע העולמי. מפלה, דרך רומאריו, רונאלדו 9, רונאלדיניו וקאקה - כל אחד מהשחקנים שנחשבים למיתוסים בכדורגל הברזילאי, הניפו את גביע העולם לפחות פעם אחת. ו-ויניסיוס, מה לעשות, הוא בסופו של דבר אחד הסמלים של "דור המדבר": השחקנים שהיו חלק מהסלסאו ב-24 השנים האחרונות, שהסתיימו עם הדחות מוקדמות, בעיטות בדלי והרבה מאוד אכזבה.
ניימאר הוא, כמובן, הסמל המובהק של הדור הזה - האיש שהיה לו את הכי הרבה פוטנציאל, ושסימל גם את הפספוס הכי מובהק. הוא היה אמור להיות אחד מ"הר ראשמור" הברזילאי, בוודאי במונדיאל שהתקיים בבית של ברזיל ב-2014, ולא התעלה לגודל השעה. אבל ניימאר הוא כבר כמעט סיפור ישן - הוא אמנם חלק מהסגל הברזילאי, אבל משחק בקושי. ועכשיו, נדמה שהמפתחות עוברות בהדרגה לוויני. הוא היום הכוכב של נבחרת ברזיל, הוא השחקן הכי משמעותי שלה - וזה עליו. שוב, לטוב ולרע.
בגיל 25, ויניסיוס יעלה עוד מעט לשמינית הגמר בידיעה שאחריות גדולה רובצת עליו. במונחים של אימפריית גביעי עולם כמו ברזיל, 24 שנים זו המתנה שהם לא יכולים להרשות לעצמה. ובסופו של דבר, לצד כל הטיעונים בעדו (ויש לא מעט) - אם גם הוא יפספס את הצ'אנס הזה, זה יהיה דבר שיפגום במעמד ההיסטורי שלו. עם כל הכבוד למה שהוא עשה עד כה - השערים, התארים, הריקודים, כל זה עוד עלול להיות אבק ברוח אם ויני לא יופיע על הבמה הגדולה ביותר. וזה מתחיל עכשיו.
ואולי דווקא המונדיאל יכול להיות הנתיב שלו לדרך שונה - בניגוד לכדורגל הספרדי, שהזדהם לחלוטין בגזענות מכוערת, בברזיל הוא עדיין דמות מאוד אהובה. ועד כה, בטורניר הנוכחי, למרות שהוא התחיל קצת איטי מבחינתם, הוא מתפקד די יפה (4 שערים ב-4 משחקים). אולי דווקא דרך הסלסאו, וההישג הגדול והמרומם שהוא יביא למדינה - גם ייעשה צדק עם הדמות האמיתית שהוא. עם השחקן הנשגב, שהוא בסופו של דבר חזק יותר מהבנאדם הלא מושלם - שהוא ויניסיוס ג'וניור.