מאוחדים: המהפך המנטלי של קיליאן אמבפה וצרפת

יש רגעים שאולי מספרים סיפור של טורניר שלם. במשחק של צרפת מול שוודיה בשלב 32 הגדולות, רגע בדיוק כזה הגיע בשלהי המחצית הראשונה: קיליאן אמבפה כבש את שער היתרון שפרץ את הסכר, ורץ בטירוף אל ספסל הנבחרת כדי לחבק בהפגנתיות את דידייה דשאן, תוך שהוא קורא לעברו "זה בשבילך!", זאת לאחר שהמאמן חזר מהלווייתה של אמו בצרפת.

עם שריקת הסיום לניצחון 0:3 המוחץ, המחווה של הקפטן הפכה לקתרזיס קבוצתי מוחלט. המצלמות באצטדיון בניו ג'רזי לא חיפשו את כובשי השערים; הן התמקדו בדשאן הדומע, שנבלע בתוך חיבוק קבוצתי חם וספונטני של כל שחקניו. לכולם בתוך המגרש ומחוצה לו היה ברור כמה הטורניר הזה קשה ומתיש עבור דשאן ברמה האישית, והדמעות הללו הבהירו כמה המאמן הוותיק היה זקוק לתמיכה הזו משחקניו.

מי שעוקב אחרי נבחרת צרפת, יודע כמה מראות כאלה רחוקים מלהיות מובנים מאליהם. עוד מאז ימי רמון דומנק ו"מרד קניסנה" הידוע לשמצה של השחקנים במונדיאל 2010 - אותה תקרית היסטורית מבישה שבה הסגל התבצר באוטובוס הנבחרת והעולם כולו חזה בקריסה חברתית מהדהדת - התמונה הזו נראתה כמעט דמיונית. 

ההיסטוריה של הטריקולור רצופה בהרס עצמי שיטתי, אך עד כה היא הציגה בטורניר הנוכחי הרמוניה חסרת תקדים שליוותה אבולוציה טקטית מרהיבה. נכון, קשה לדבר על מהפך יוצא דופן בנבחרת שהגיע לשני גמרי המונדיאל האחרונים, זכתה באחד מהם, וביורו האחרון היא נעצרה בחצי הגמר. ובכל זאת, הפעם משהו במרקם החברתי מרגיש נקי לחלוטין מכל משקעי העבר.

בלי פרצופים ובלי מחנאות
לורן בלאן אמנם היה הראשון שניסה לשקם את ההריסות אחרי המרד של 2010, אבל היה זה דידייה דשאן שהחזיר את צרפת למעמדה כאימפריה מאז שמונה ב-2012. ועדיין, גם בעידן הארוך והמוצלח של מי שהעניף את גביע העולם ב-1998, חדר ההלבשה הצרפתי ידע לא פעם משברים, מחנאות ואגו. אלא שבמונדיאל הנוכחי בצפון אמריקה, כל הדינמיקה הרעילה הזו פשוט התאדתה. השקט התעשייתי הזה הוא לא יד המקרה, אלא הוא תוצר של "ניקוי אורוות" שיטתי ואמיץ משיקולים קרים שביצע דשאן בשנתיים האחרונות.

אחד העיקריים שבהם: פרישתו הבינלאומית של אנטואן גריזמן בספטמבר 2024, שפתרה דואליות מסוכנת בחדר ההלבשה. גריזמן, שהיה חלק מרכזי בשלד הנבחרת בעשור האחרון, נפגע עמוקות כאשר סרט הקפטן הוענק לאמבפה הצעיר יותר. פרישתו (לצד אלה של אוליבייה ז'ירו ורפאל וראן) מנעה חיכוכים ומאבקי כוח מתישים, והעבירה את השליטה הבלעדית לאמבפה.

בנוסף, דשאן הבהיר שהמוניטין לא קונה דקות על הדשא. הוא לא היסס להשאיר מחוץ לסגל את אדוארדו קמאבינגה מריאל מדריד לאחר עונה חלשה ורוויית פציעות, וחשוב מכך - הוא מחיל את הכלל הזה גם על שחקני ההרכב. איברהימה קונאטה, בלם בכיר ומוכח, מצא את עצמו על הספסל פשוט משום שמקסנס לקרואה נראה רעב והרשים יותר ממנו באימונים. ולא מדובר רק בהרכב, אלא בכל הסגל. במקום ותיקים ממורמרים ומתוסכלים ממעמדם, דשאן מילא את הספסל בצעירים מחויבים דוגמת דזירה דואה, ברדלי ברקולה וריאן שרקי, המקבלים את ההיררכיה ורואים באמבפה את מנהיג הנבחרת.

אלא שלא מדובר רק באמבפה. למרות שסרט הקפטן שייך למספר 10, השקט החברתי נשמר בזכות שחקנים שלוקחים פיקוד בלי לנסות לגנוב את ההצגה. מייק מניאן נכנס לנעליו של לוריס ומקרין עוצמה קולנית וביטחון על קו ההגנה, אורליאן טשואמני מתפקד כ"מבוגר האחראי" ולוקח על עצמו את העבודה ההגנתית השחורה כדי לאפשר התקפה חופשית ועל כולם מנצח עוזר המאמן גי סטפן - שמלווה את דשאן כבר שנים והפך למעין לדמות אב מאזנת ברגעים שבהם המערכת הייתה זקוקה ליציבות לאחר הטרגדיה האישית שפקדה את המאמן.

המהפך המנטלי של קיליאן אמבפה
ועם כל זה, בלב המרקם החברתי החדש ניצב הקפטן. בתקשורת הצרפתית נוהגים להזכיר בימים אלה שבמונדיאל 2018 ברוסיה, אמבפה בן ה-19 לא נדרש להיות המנהיג המנטלי או הטכני של הנבחרת - המשקל הזה ישב אז על הכתפיים של פוגבה, וראן, לוריס וגריזמן, בזמן שאמבפה תפקד בעיקר כילד פלא וכ"אקס פקטור" הבלתי צפוי מהאגף.

בגיל 27 ושני מונדיאלים לאחר מכן, אמבפה כבר מציג בגרות מנהיגותית שסותמת לא מעט פיות, כשהוא רחוק שנות אור מהדמות המרוכזת בעצמה של הטורניר הקודם, או כפי שנטען שהוא בשנתיים האחרונות בריאל מדריד. העיתונאי הצרפתי רומן מולינה היטיב לאבחן זאת כשציין שאמבפה של הטורניר הנוכחי נראה כל כך שמח, נטול אגו ומשוחרר על הדשא, עד ששפת הגוף שלו מזכירה את שנותיו הראשונות התחילת הקריירה במונאקו.

זה מתחיל בהקרבה הטקטית על הלוח. תפקיד חלוץ החוד (מספר 9) אומנם אינו זר לו לחלוטין מהשנתיים האחרונות בריאל מדריד, אך לרוב הוא מעדיף לתקוף מאגף שמאל או כשחקן חופשי. למרות זאת, אמבפה קיבל על עצמו את העמדה בנבחרת בלי בעיות, והאפקט הטקטי פנומנלי: המהירות שלו מטילה אימה על בלמי היריבה, שנאלצים לסגת 10-15 מטרים לאחור מפחד כדורי העומק. הנסיגה הזו יוצרת מרחבי ענק שבהם חבריו להתקפה יכולים לחגוג. מספר 10 מתפקד כעת לא רק כסקורר, אלא כמעין "פיבוט" בתוך הרחבה שמחזיק את הכדור ומפעיל את חבריו.

אך המנהיגות האמיתית שלו מתרחשת מחוץ לאור הזרקורים. אמבפה זה שמחבר את השחקנים, העניק אוזניות במתנה לכל חבריו בסגל כבר בתחילת המפגש בקלרפונטן, ומשקיע זמן בשיחות אישיות ובחניכת השחקנים הצעירים ביותר, כמו השוער רובין ריסר. הרגע שמספר את הסיפור הגדול ביותר על מנהיגותו התרחש במשחק מול עיראק. כאשר המשחק הופסק ליותר משעתיים בשל סופת ברקים קשה, אמבפה לא שקע באדישות, אלא יזם והוביל בעצמו הארכה של החימום באולם, בדק באופן אקטיבי אזורים שונים על כר הדשא, ואף פנה לגננים ואנשי התחזוקה כדי שיעבירו מגבי מים בנקודות קריטיות על המגרש.

ועדיין, עם ארבעה שערים בטורניר, הצד הזה של אמבפה נחשף בשני רגעים מכוננים מול שוודיה. הראשון קרה על הדשא בדקה ה-70, כשהוא דהר לבדו מול השוער במצב של שניים על אחד, ובמקום לבעוט בעצמו בחר לפרגן במסירה לאוליסה. השני התרחש בסיום המשחק, אז נשאל מול המצלמות על פשר החיבוק החם והקדשת השער לדידייה דשאן. "יש דברים שהם הרבה יותר חשובים מגביע העולם, יותר חשובים ממך," הסביר הקפטן בפשטות. "אני חושב שזה ה-DNA של הקבוצה הזו, כולנו יחד. המאמן עבר דבר קשה, אבל רצינו שיידע שאיתנו - הוא אף פעם לא יהיה לבד ותמיד נהיה מאחוריו".

המוח האנרכיסטי מאחורי המהפכה
אם קיליאן אמבפה הוא הפנים של המהפך המנטלי, מייקל אוליסה הוא האדריכל מאחורי המהפכה הטקטית. הכוכב בן ה-24 של באיירן מינכן הוא ככל הנראה השחקן החשוב ביותר במערך החדש של דשאן, והוא מייצג שבר גיאולוגי של ממש בתרבות הכדורגל הצרפתית. הייחודיות של אוליסה מתחילה בזהות שלו: הוא נולד בלונדון לאב בריטי-ניגרי ולאם צרפתייה-אלג'יראית, ובחר לייצג את הטריקולור למרות חיזורים בלתי פוסקים מצד נבחרות אנגליה, אלג'יריה וניגריה.

בניגוד לרוב המוחלט של חבריו לנבחרת, אוליסה לא צמח במערכת האקדמיות הנוקשה והתבניתית של צרפת (כמו קלרפונטן), אלא התפתח באקדמיות האנגליות של רידינג וקריסטל פאלאס. המסלול האלטרנטיבי הזה עיצב עבורו סגנון משחק חופשי, שמח ומלא תעוזה, שמשלב את היופי של הכדורגל הצרפתי הקלאסי יחד עם ניתוק מוחלט מהלחצים ומאבקי הכוח של התקשורת המקומית - שכן אוליסה ידוע באופיו המופנם.

על הדשא, ההשפעה שלו שומטת לסתות. במונדיאל הנוכחי, הוא עבר במהלך המשחק הראשון של הטורניר נגד סנגל לעמדת ה-"10" כעושה משחק, ומאז הוא פשוט מפרק את הגנות היריבה. בזמנו הפנוי הוא אוהב לשחק שחמט וקריקט, וזה בדיוק מה שהוא עושה על המגרש: מסתכל קדימה כמה מהלכים לפני כולם. הצוות המקצועי הצרפתי מהלל את ראיית המשחק ואיכות המסירה שלו, שמצליחה לפצח גם קבוצות שמתגוננות בהגנה נסוגה וצפופה במיוחד. הסנכרון שלו עם תנועת העומק של חבריו הוא כמעט טלפתי; וברגע שאמבפה או ברקולה עושים תנועה למרחב, מספיק לאוליסה שבריר שנייה כדי לזהות אותה ולשחרר מסירת אומן.

העיתון הצרפתי 'ל'אקיפ' הכתיר אותו כ"תורם האוניברסלי" של הנבחרת, והמספרים מדברים בעד עצמם: חמישה בישולים בארבעה משחקים. דשאן, שבעבר סלד משחקנים יצירתיים מדי מחשש להפקרות טקטית, העניק לו את מפתחות ההתקפה והצהיר: "כאשר מייקל על הכדור, הכל יכול לקרות". אולם מה שקנה את אמונו המלא של המאמן השמרן הוא העובדה שאוליסה לא מסתפק רק בפעולות נוצצות; הוא יורד לאחור בעקביות, מסייע לקישור ההגנתי, ומוכיח שהחופש היצירתי שלו אינו בא על חשבון מחויבות טקטית וקבוצתית מברזל.

שחרור הרסן, העוגן והתרופה לקללה
במהלך טורניר יורו 2024, הכדורגל הצרפתי ספג ביקורת נוקבת על סגנון משחק אפור, מבוצר ויבש, שהסתמך בעיקר על פנדלים ושערים עצמיים. אנטואן גריזמן עצמו הודה אז: "זה כואב לצפות בזה, אבל זה גורם לנו לנצח". במונדיאל 2026, דשאן החליט לשחרר את הרסן. צרפת עברה ממערך 4-3-3 הגנתי ומבוקר ל-4-2-3-1 דינמי, חופשי וקטלני, והפכה לנבחרת הראשונה בהיסטוריה של גביע העולם שכובשת שלושה שערים ומעלה בחמישה משחקים רצופים (רצף שהחל בניצחון 3:1 על צפון אירלנד במשחק ההכנה, ונמשך בטורניר עם 3:1 על סנגל, 3:0 על עיראק, 4:1 על נורווגיה ו-3:0 על שוודיה). המכונה הזו עובדת בזכות חלוקת תפקידים מושלמת בין שאר דמויות המפתח:

אורליאן טשואמני, שמעגן את מרכז השדה ומספק חוסן הגנתי יוצא דופן יחד לצד אחד מבין אדריאן ראביו או מאנו קונה, מה שמאפשר לרביעייה הקדמית ללחוץ גבוה ולשחק בחופש יצירתי מוחלט. עוסמאן דמבלה, זוכה כדור הזהב לשנת 2025 הוריד את האגו, קיבל על עצמו את אגף ימין וסיפק שלושער תוך 32 דקות בלבד מול נורווגיה. מייק מניאן שמציג יציבות אדירה, עצר פנדל קריטי מול נורווגיה ושם קץ לקללת הפנדלים ההיסטורית של עידן הוגו לוריס וגם מקסנס לקרואה המפתיע, שלא זכה לכותרות הענק לפני הטורניר, אך המהירות, העוצמה הפיזית והעבודה הקשה גרמו לצוות המקצועי לסמן אותו כבלם השלישי בהיררכיה.

הדבק שאיחד את הכחולים
אם האבולוציה הטקטית וניקוי האורוות הניחו את התשתית המקצועית לפתיחת הטורניר הטובה של הטריקולור, בצרפת סימנו את הטרגדיה האישית שפקדה את דשאן במהלך הטורניר כזו שחישלה את חדר ההלבשה ליחידה מגובשת ובלתי שבירה. צרפת אמנם נראתה מצוין עוד לפני כן, עם ניצחונות משכנעים בשני המחזורים הראשונים, אך מותה המצער של אמו של המאמן ב-23 ביוני שימש כדבק מנטלי עוצמתי שחיבר בין השחקנים עוד יותר.

הסרת סרטי הזרוע השחורים על ידי פיפ"א במשחק מול נורווגיה (בטענה שהפרוטוקול מוקדש אך ורק לקורבנות רעידת האדמה בוונצואלה), לצד הבלבול התקשורתי שיצרה ההתאחדות הצרפתית, גרמו לשחקנים להתלכד בצורה מרשימה סביב עוזרו הנאמן גי סטפן שמילא את מקומו של דשאן והם עלו למגרש במטרה אחת: לנצח עבורו, וכדי להוכיח לו שהם נלחמים בשבילו ברגעיו הקשים ביותר.

התחנה הבאה של הרכבת הצרפתית היא אצטדיון פילדלפיה, שם תפגוש את פרגוואי העיקשת במסגרת שלב שמינית הגמר. הדרום-אמריקאים, שהדהימו את עולם הכדורגל כאשר הדיחו את גרמניה בדו-קרב פנדלים דרמטי, מגיעים עם תוכנית משחק ברורה: הגנה פיזית אכזרית ובלוק נמוך בהגנה שמטרתו להחנות את האוטובוס ברחבה ולתסכל את המעברים הצרפתיים.

על הנייר, צרפת פייבוריטית ברורה. אך המבחן האמיתי מחר בפילדלפיה לא יהיה רק ברגליים, אלא בראש. האם הסבלנות, חוסר האנוכיות וההרמוניה החדשה של אמבפה, אוליסה ודמבלה ידעו לפרוץ את המבצר הקשוח ביותר ביבשת, בדרך לתואר שלישי והיסטורי.