גיבור: האגדה האנגלית ושמה ג`וד בלינגהאם

כשהשעון תקתק 62 דקות באצטדיון ה"מט לייף" בניו ג'רזי, אנגליה ראתה שוב את החלומות שלה מושלכים הצידה. גם במצב של 0:0 נגד פנמה היא עדיין היתה עולה לשלב הבא, אבל היכולת שלה הזכירה לה נשכחות - היא שוב חוותה את אותן "שישים שנים של כאב", כמאמר המשוררים באדייל וסקינר. היא נראתה כמו אנגליה הישנה, המאכזבת, זו שמגיעה עם הציפיות והכסף הגדול ושווי השחקנים של הפרמייר ליג, ולא מצליחה לנצח אפילו את פנמה.

אבל אז, היא קיבלה שוב את המושיע שלה. בחור צעיר מבירמינגהאם הבין שזה הרגע שלו להופיע ולהתעלות. שאם הוא לא יעשה את זה, בתוך הלחץ והתסכול שחלחל מהיציעים לדשא, זה שוב ייגמר בהחמצה כואבת. ובסיומה של הדקה ה-62, ג'וד בלינגהאם הגיע. מתוך דבוקת השחקנים בכדור הקרן של בוקאיו סאקה, הוא הגיע ראשון. הכדור נדבק לפינה התחתונה של הרשת. היציעים התעוררו, ואנגליה שוב נולדה מחדש.

גם בשבוע שעבר נגד גאנה, בלינגהאם נבחר לשחקן המצטיין, אבל בצניעות אופיינית (ומוצדקת) טען שזה לא הגיע לו. ששחקן של גאנה היה צריך לקבל את הפרס, אחרי התיקו המאכזב. אבל הפעם? לא היה ראוי ממנו. כן, זה גם השער והבישול להארי קיין - אבל הוא גם הוביל במאבקים, הוביל בתאקלים, סחט הכי הרבה עבירות, ייצר הכי הרבה מצבים, היה שם לאורך כל תשעים הדקות. ובעיקר, הוא זה שהשאיר את אנגליה בחיים בדקות האפורות והמתסכלות שלה. בדקות שבהן, היא הזכירה לעצמה שוב את אנגליה של פעם.

כשהוא רק בן 22, בלינגהאם עבר שנה די מתסכלת בריאל מדריד. כמו כל הקבוצה שלו, גם הוא לא עמד בציפיות הגבוהות, והמשיך ירידה תלולה גם ברמה הסטטיסטית - בעונה הראשונה והסנסציונית שלו, היו לו 23 שערים בכל המסגרות. העונה, היו לו רק שמונה - יחד עם פציעות חוזרות ונשנות. ואף על פי כן, הוא הצליח לשים הכל בצד - הוא היה שם כדי להבהיר לכולם מסביב: זה עליי. עכשיו תורי להיות גיבור. שער, ואז עוד בישול להארי קיין - שגם הוא יצא מתא הטלפון עם גלימה של סופרמן בשער אופייני - הביאו את המשחק הזה לאנגליה, ביום שבו כלום לא הלך.

היכולת האנגלית בוודאי תדאיג את תומאס טוכל. אם במשחק הקודם נגד גאנה עוד אפשר היה לבטל את ה-0:0, או לדבר על הפיזיות הגנאית, אפילו לרמוז לקללה המגוחכת של רופאים אלילים - העובדה שזה כבר משחק שני רצוף, בהחלט צריכה להוות הערה בוהקת - בטח כשמשווים את אנגליה, כפי שצריך, לנבחרות הגדולות האחרות בטורניר. בעוד שצרפת רוקדת בלי הפסקה, ספרד מתחברת, ברזיל נראית הרבה יותר טוב ולארגנטינה, ובכן, יש את מסי; אנגליה, שאמורה להיות בקליבר הזה, נראית כנראה הכי פחות טוב מבין הנבחרות הגדולות.

אבל מה שיעודד אותה הוא שמכאן - אנגליה תפגוש יריבות שלא יכולות, גם אם ירצו, להסתפק בתיקו. את שלב הבתים היא היתה צריכה לעבור, ובסופו של דבר היא עשתה את זה בצורה די טובה - היא סיימה ראשונה, היא לא הפסידה וספגה רק פעמיים בשלושה משחקים. במשחקים של הכרעה, היכולות והגיוון שיש לאנגליה בהתקפה יוכלו לקחת אותה הלאה. ועדיין, היא תהיה חייבת לשחק טוב יותר במשך הרבה יותר דקות כדי לתת פייט לנבחרות החזקות האחרות, שאותן היא תצטרך לפגוש במוקדם או במאוחר, אם היא רוצה באמת להגשים חלום של שישים שנה.

ויש לטוכל עוד סיבה אחת להיות אופטימי: יש לו שני כוכבי כדורגל גדולים. הטורניר הזה, עד כה, אולי בהשפעת הספורט האמריקאי - הוא טורניר של מגה סטארים. ראינו את מסי, אמבפה, הלאנד, רונאלדו, דמבלה - כולם דפקו כרטיס בשלב כזה או אחר. המסביב של אנגליה בוודאי יצטרך להשתפר, אבל יש לה שני שחקנים שהם לחלוטין ברמה הגבוהה הזאת: הארי קיין, שהפך הלילה לכובש הגדול של אנגליה במונדיאל, וג'וד. האיש הנכון, במקום הנכון.

ההיסטוריה של אנגליה מלאה בכוכבי שביט כאלה - מייקל אואן, וויין רוני - שהבטיחו רבות ואפילו השיגו כמה רגעים מוזהבים, אבל לא מספיק כדי להיות כוכבים של ממש. בלינגהאם מרגיש אחרת, בעיקר כי לצד הזוהר שהיה לשמות מהעבר - הוא מוסיף גם את העבודה הקשה. הוא נלחם בכל דקה שהוא נמצא, ורק אחר כך מביא גם את הניצוץ שמנצח לאנגליה משחקים. וכמו נגד סלובקיה ביורו עם המספרת ההיא, הוא שוב היה שם כדי ללחוש את המילים שרחוק מאוד מבירמינגהאם, כתב יהודי חכם בשם רביד פלוטניק:

עכשיו תורי להיות גיבור.