(הדמייה: ג`מיני)
היריבות בין ליונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו היא אחד מכוחות הטבע החזקים בעולם. היא איתנו, מפה לשם, כבר כמעט עשרים שנה - שני הג'נטלמנים האלה, הנמוך מרוסאריו והגבוה ממדיירה, מולכים בכיפה ובתודעה של אוהדי הכדורגל. הם אלה שזוכים ברוב התארים, הם שולטים לחלוטין בכדור הזהב, ואם נרצה לספר את הסיפור של הכדורגל העולמי בשלושים השנה האחרונות - זה לא יהיה אפשרי בלי שניהם.
באופן מפתיע, גם כששניהם כבר באיזור העשור החמישי לחייהם, הם עדיין כאן - בועטים, שורטים ובעיקר לא מתכננים ללכת לשום מקום. זהו העידן הספורטיבי שבו אנחנו חיים - שמהדהד מטום בריידי, דרך לברון ג'יימס ועד רוג'ר פדרר ורפאל נדאל, שלא פרשו עד שפיזית לא היו יכולים ללכת על הרגליים. אף אחד כבר לא "פורש בשיא" - ספורטאים שואפים, גם בעזרת הרפואה המתקדמת, למשוך עוד ועוד מהקריירה שלהם. לשמחת האוהדים, ולדאבון ליבם של המקטרגים.
כמו כל יריבות, נהוג לשים גם את היריבות הזאת בקונטקסט היסטורי - לנסות ולמצוא נקודות השוואה ליריבויות אישיות גדולות מהעבר. מאוד מפתה, למשל, להשוות בין מסי ורונאלדו לבין לארי בירד ומג'יק ג'ונסון - בירד שמסמל, כמו רונאלדו, את הווינריות, את הקשיחות, את הפיזיות ואת העבודה הקשה; מג'יק, כשמו, מבטא את הקסם - הכישרון המולד, החיוך על הפנים, האטרקטיביות והדמות שיותר קל להתחבר אליה. מג'יק כמו מסי.
אבל אני, ברשותכם, אנסה להציע תזה אחרת - שהולכת רחוק מאוד מהכדורגל. כי גם בישראל של שנות השמונים, המדינה היתה קרועה - לא בין ימין ושמאל, לא בשאלות על דת ומדינה או על עתיד השטחים. אלא על שאלה אחת מרכזית: באיזה מחנה אתה, עפרה או ירדנה?
עפרה חזה ז"ל וירדנה ארזי תבדל"א ניהלו במוזיקה הישראלית של האייטיז סכסוך לתפארת - יריבות עצומה בין שתי ענקיות בתחומן, שנמצאו שוב ושוב על זירת ההתגוששות. לפעמים זה היה הקדם אירוויזיון, לפעמים מעל כותרות העיתונים ותמיד במצעדי הפזמונים השנתיים. ואם אצל מסי ורונאלדו השאלה היתה - מי יזכה בכדור הזהב? אצלהם השאלה היתה - מי תהיה זמרת השנה?
וגם כאן, אפשר לראות את הנראטיב הברור שבנו ליריבות הזאת. עפרה חזה ז"ל היא "העממית" - ילידת שכונת התקווה, מבית קשה יום, מישהי שהיתה צריכה לסלול את דרכה בכוחות עצמה - ובעזרת מנהל מקצועי אחד שהאמין בה מראשית הדרך, בצלאל אלוני. היא דמות צנועה יותר, פחות מתוקשרת, יותר שמרנית כלפי חוץ ובעיקר כזו שאהודה על ידי הקהל הרחב. שקל להתחבר אליה ואל החיוך הכובש והכריזמה הממוטטת שהיתה לה. בסופו של דבר, היא תוצר של כישרון מולד - של קול בלתי נתפס בעוצמות שלו, ששבר את כל תקרות הזכוכית. או בקיצור, מסי.
מנגד, ירדנה ארזי היא "הממסדית". ילידת קיבוץ כברי, ומישהי ש"הוסללה" להצלחה כמעט מהרגע הראשון. היא שרה עוד מימיה בתנועת הצופים, והוציאה שיר לרדיו כבר בגיל 17. היא היתה בלהקת הנח"ל, ב"שוקולד מנטה מסטיק" (איתה גם ייצגה את ישראל באירוויזיון, ולא בפעם הראשונה) - מגיל צעיר, היא היתה במוקד תשומת הלב ככוכבת פופ ישראלית. הנראטיב הוא שארזי היא סיפור יותר "מעובד" - מישהי שעבדו רבות בשיווק שלה בתור כוכבת, תוצר מובהק של המיינסטרים התרבותי בישראל. מישהי שגם בשירה שלה, מייצגת דומיננטיות, קול גדול וחזק, נוכחות שקשה להתעלם ממנה. או בקיצור, רונאלדו.
מסי. שבר כל תקרת זכוכית (Getty)
כמובן שהנראטיבים האלה, כמו כל נראטיבים, לא באמת תואמים את המציאות. חזה ז"ל ומסי עבדה/עובד לא פחות קשה, וגם רונאלדו/ארזי היו ונשארו כשרוניים בצורה יוצאת דופן - אחרת הם לא היו כוכבים. אבל זה העניין עם נראטיבים - הם יושבים לנו על תפיסת עולם מקובעת מראש. העולם התרבותי או הכדורגלני מסדר לנו את הנראטיב כדי שנבלע אותו היטב - ונסדר לפיו את השקפת עולמנו בנושא.
זו הברירה שעומדת בליבה של כל יריבות ספורטיבית - מה מנצח, הכוח או המוח? החזק, המגובה, המיינסטרימי, ההוא שסומן ככוכב מגיל אפס - או סיפור הסינדרלה, מי שצמח מלמטה והיה צריך לעבוד יותר קשה כדי להגיע למטרה שלו. הבחירה בשאלה "מסי או רונאלדו", כמו בשאלת עפרה וירדנה, היא כמעט שאלה - איזה סוג בן אדם אתה. כזה שאוהב את הסיפור המרגש, או כזה שמחפש תהילה.
עוד דמיון מובהק בין שתי היריבויות נוגע לנחרצות שעומדת בליבו. בסופו של דבר, ההערצה למסי ורונאלדו היא כמו ההערצה לחזה וארזי: שום דבר שתגיד באמת לא יוכל לשנות את דעת המעריץ. מי שחושב שאחד גדול מהשני, יחשוב כך - לא משנה מהו סט העובדות שיוצג בפניו. אבל האמת היא שלכל אחד גם יש עובדות משלו - יש טיעונים טובים ותקפים לשני הצדדים. רונאלדו זכה יותר פעמים בליגת האלופות - למסי יש מונדיאל. אחד כובש יותר, השני מרגש יותר. אחד שחקן מטרה, השני אול אראונד פלייר. כל אחד יכול להסתכל על המראה הזאת מהכיוון שלו - ואף אחד לא יטעה.
האמת היא שכאן הדוגמאות מתחילות להתפצל. כי במקרה של מסי, לכאורה, הוויכוח הגדול הוכרע עם הזכייה של הארגנטינאי במונדיאל לפני ארבע שנים. זה הרגע שבו, על הנייר, מסי התייצב על הבמה כגדול ביותר - כמי ש"ניצח את הכדורגל". שהשיג את התואר היחיד שהיה חסר לו ברזומה כדי להיחשב למלך המוחלט. רונאלדו עדיין לא השיג את המטרה הזאת (אולי הפעם).
הוויכוח בין עפרה חזה ז"ל לירדנה ארזי נגדע בעיבו - עם מותה המצער של חזה, כשהיתה בת 42 בלבד. ובסופו של דבר, מוזיקה היא גם תחום מדיד הרבה פחות מכדורגל - אין בה אליפויות או תארים שבסיומם ניתן לקבוע מי חזק יותר. ובכל זאת, בשני המקרים התוצאה נתונה לפרשנות והיא בעיני המתבונן - כל אחד יישא בליבו את הדעה שלו מי גדול או גדולה יותר, וכך היא גם תישאר.
אבל יש עוד מכנה משותף אחד: בסופו של דבר, היריבות בין עפרה חזה לירדנה ארזי לא היתה אישית באמת. היא משהו שהונדס בעיקר על ידי הסובבים - התקשורת, היחצ"נים משני הצדדים וכמובן קהל המעריצים (ובעיקר המעריצות) שאהבו להתגושש בנושא (יש גם שמלה אחת ששילמה מחיר כבד). גם מסי ורונאלדו, במציאות, הרבה יותר קרובים מהתדמית שלהם - לא פעם הם תועדו יוצרים קשר, אפילו מגלים רגעים של אהדה אחד כלפי השני. אחד העריך את השני, הרבה יותר ממה שה"מכונות" שסביבם ידעו לעשות את זה.
ולדעתי המסקנה האמיתית מכל הסיפור היא שהיופי הוא לדעת להעריך את היריבות. שבסופו של דבר, כמו בירד ומג'יק, כמו עפרה וירדנה, גם את מסי ורונאלדו אנחנו נזכור בסופו של דבר בכפיפה אחת. כשני שחקני כדורגל עילאיים שהיקום הציב אותם אחד נגד השני על מנת להתחרות. ושבסופו של דבר, לכל יריבות גדולה כזאת אין תוצאה סופית אמיתית - אלא בעיקר את הזכרונות שלנו חווים את הקרב הזה. ושאולי גם לנו, כצופים מהצד, כדאי לקחת צעד אחורה - ולהעריך את מה שיש לנו מול העיניים. כי יום אחד הכל ייגמר, ונתגעגע לימים האלה.