כשגם המחזור השלישי הגיע לסיומו, ומבול המשחקים ממשיך לשטוף אותנו - אפשר להתחיל ולעשות סיכום ביניים של הדרך. המונדיאל, יחד עם המשחקים והחוויות, כמו בכל שנה מביא איתו לא מעט סיפורים צדדיים, הנחות יסוד - וגם מיתוסים, שזה הזמן לנפץ. אז הנה שלושה שאספנו מהדרך, ושזה הזמן לפתוח אותם.
1. "למה הם ולא אנחנו?". אפשר היה לשמוע את הנהי הזה עוד משלב המוקדמות - את זעקת השבר שבמסגרתה אנחנו רואים נבחרות "קטנות" לכאורה מגיעות למונדיאל, ואת ההמשך ששואל - כמו בשיר שתרגם יוסי גמזו לגשש החיוור: "מה יש בו שאין בנו?".
ובכן, המונדיאל הזה עד כה די מספק לנו תשובה - הסיבה הראשונה, והמעשית, היא כמובן מפתח העולות - והעובדה שהגידול בנבחרות האירופאיות לא היה משמעותי. אבל האמת היא, שרוב הנבחרות ה"קטנות" דווקא די מוכיחות מדוע הן במונדיאל.
כל השמות שאהבנו לזרוק בזלזול כשקראנו את הנבחרות שמגיעות לטורניר - כף ורדה בראשן, אבל גם קוראסאו, קונגו DR, עיראק ואפילו ירדן: כולן הוכיחו את עצמן כנבחרות טובות, שמסוגלות גם לאתגר יריבות חזקות מהן. ובעיקר, כשחושבים אחורה ומסתכלים מה נבחרת ישראל עשתה נגד נבחרות דרג ב' ואפילו ג' מהסוג הזה לאורך השנים - אפשר גם להיכנס לפרופורציות.
ועוד טייק מעניין: יש ארבעה נציגים לליגה הישראלית במונדיאל הזה - ארבעתם שחקני הרכב בליגת העל; כלומר, כאלה שהיו מספיקים טובים כדי לפתוח קבוע בקבוצות ישראליות. קנג'י חורה לא שיחק דקה בנבחרת קורסאו, עבדולאיי סק לא שותף במשחק הראשון של סנגל נכנס להרכב רק במשחק השלישי, הליו וארלה אמנם כבש שער היסטורי, אבל גם הוא נכנס כמחליף ורק כריסטיאן מרטינס היה שחקן הרכב קבוע.
לדעתי, גם העובדה הזאת אומרת משהו על מקומנו בעולם - ושגם במונדיאל של 48 נבחרות, וגם אם השיטה היתה יותר הוגנת, כנראה שאנחנו לא באמת ברמה של הגביע העולמי.
בן שמעון. אנחנו עוד לא שם (אלן שיבר)
2. "הפסקות השתייה הורסות את הכדורגל". המונדיאל הוא תמיד מקום להמצאות ולחידושים במשחק - כמו ש-2018 הביאה לנו את ה-VAR, גם המונדיאל האחרון הביא איתו כמה שינויים במשחק, כשהבולט מכולם הוא כמובן הפסקות השתייה - אותם ברייקים, אחד בכל מחצית, שלכאורה נועדו להתמודד עם החום הקיצוני בקיץ הצפון האמריקני, אבל בתכל'ס בעיקר נועדו להגדיל את כמות הפרסומות במשחק ולהעשיר את קופת הזכיינים, וכנראה שזה שילוב של השניים.
ולטיעון הזה יש שני מדרגות שאני אשמח להתייחס אליהן: ברמה הרגשית, גם אני לא מת על הפסקות השתייה. הן גודעות מומנטום (כשזה קורה לנבחרת שאתה קשור אליה רגשית, זה יכול להיות מבאס), הן הופכות משחק פרוע וטהור ל"ממוסחר" יותר, וזה בעיקר השינוי הכי צורם שיש מהמשחק שגדלנו עליו - למשחק של היום; כולל הלגלוג הקבוע על ההשוואות לכדורסל. עם הטיעון הרגשי, קשה להתווכח, אבל יש גם את העובדות. והן, מה לעשות אומרות אחרת.
השאלה האמיתית היא האם המשחק נפגע: כלומר, האם אנחנו רואים פחות כדורגל ממה שראינו לפני הפסקות השתייה? והאמת היא שזה לא ממש נכון. לפי כתבה שהתפרסמה ב-18 ביוני ב"גאזטה דלו ספורט", חברת "אופטה" מדדה את כמות דקות "הנטו" - כלומר, כמה זמן משחק בפועל אנחנו רואים. הנתונים היבשים מעידים על כך שהממוצע בשלב הבתים של מונדיאל הקודם עמד על 58 דקות ושמונה שניות - בעוד במונדיאל הזה משחקים 57 דקות ו-22 שניות.
כך שלכאורה, אנחנו רואים פחות כדורגל - אבל האמת היא יותר מורכבת; מכיוון שבגלל תוספות הזמן הארוכות יותר, השחקנים נמצאים הרבה יותר זמן על המגרש: במונדיאל הקודם, זה היה 96:08 דקות ברוטו - ובמונדיאל הזה, הכמות צמחה ל-102:43 דקות בזמן כתיבת שורות אלה. כך שביחס לכך, אנחנו בעצם רואים יותר כדורגל ואפילו בפער ממה שהיה קודם.
וגם במבחן העין - אפשר לראות איך המשחק "התנקה" מלא מעט בעיות אחרות שנדבקו אליו. העובדה שלצד הפסקות השתייה, פיפ"א הידקה חוקים נגד בזבוזי הזמן (למשל בהוצאות חוץ או בכדורים שנמצאים אצל השוער), בסופו של דבר משפרת את המשחק שאנחנו רואים. המנוחה מאפשרת למשחקים להיות קצביים יותר, מעניינים יותר, עם פחות הפרעות - ואפשר לראות איך גם כמות השערים גבוהה יותר.
ויש עוד טיעון אחד בעד הפסקות השתייה - והוא האפשרות לשינוי במשחק. דרך הפסקת השתייה, המאמנים מקבלים צ'אנס לתת הוראות חדשות לשחקנים - מה שמסוגל לייצר דינמיקות אחרות, ואולי אף להביא לטוויסטים ושינויים בעלילה. ראינו את זה במשחק בין אנגליה וקרואטיה - כשבמחצית הראשונה, הפסקת השתייה "שירתה" את הקרואטים שחזרו למשחק והשוו; ובמחצית השנייה, הפסקת השתייה החזירה את האנגלים שבסופו של דבר ניצחו במשחק. זה דבר מרענן, שמוסיף לחווייה של הצופה האובייקטיבי.
הפסקת שתייה. משפר את הכדורגל (Getty)
בקיצור, הפסקות השתייה כנראה באו מתוך רצון כלכלי והן "ממוסחרות" (למרות שקצת משונה להתלונן על מסחריות בכדורגל ב-2026), אבל אם מתנתקים לרגע מהרגש ומהשמרנות הטבעית והיצר הנוסטלגי שיש לאוהדי כדורגל - התוצאה שאנחנו מקבלים היא לאו דווקא רעה יותר. לפעמים היא דווקא יותר טובה וכיפית לצפייה.
3. "הפערים". אחת מנבואות הזעם שהיו לגבי המונדיאל הזה נגעה להבדלים הגדולים בין הנבחרות החזקות - ספרד, צרפת, ארגנטינה, אנגליה וכו' - לבין הנבחרות החדשות שיגיעו לטורניר. כלומר, שבמפגש בין אלופת אירופה ספרד לכף ורדה, שזהו הטורניר הראשון שלהם אי פעם, אנחנו נראה ניצחונות בהפרשים גדולים - שביעיות ושמיניות ומשחקים חסרי ערך ספורטיבי.
המציאות של ספרד וכף ורדה התבררה אחרת, אחרי שהמשחק הסתיים ב-0:0 (וכף ורדה המשיכה כדי להוציא 2:2 מאורוגוואי, עוד נבחרת שעל הנייר היתה חזקה ממנה) - אבל לא רק שם. ראינו במונדיאל הזה שוב ושוב איך נבחרות לכאורה נחותות מצליחות להתגבר על פערים מקצועיים, ולתת פייט אמיתי.
וכן, יש גם ניצחונות בהפרשים גדולים בשלב הבתים - אבל זה לא משהו שחדש בשלבים המוקדמים של המונדיאל, וזה לא קרה רק בגלל הגדלת הטורניר, כי ראינו ניצחונות שכאלה גם במונדיאלים קדומים. די אם אזכיר את ה-0:8 של גרמניה מול סעודיה (2002), את ה-1:10 של הונגריה נגד אל סלבדור (1982), ה-0:9 של יוגוסלביה נגד זאיר מ-1974 ועוד ועוד.
השלבים המוקדמים במונדיאל תמיד היו כאלה שאליו השתחלו גם נבחרות פחות טובות ואיכותיות, וזה בא לידי ביטוי גם עם ניצחונות בהפרשים גדולים. זה לא בהכרח מעיד על כך שהפערים התרחבו, וזה גם לא אומר שהגדלת המונדיאל בהכרח לא הוכיחה את עצמה. יש המון טיעונים טובים נגד ניפוח הטורניר ל-48 נבחרות - סוגיית הפערים היא לא אחד מהם.