"אתה נהדר", מחמיא איניגו מונטויה ליריבו, האיש בשחור, באמצע קרב החרבות שלהם, באחד מרגעי השיא של הסרט "הנסיכה הקסומה", והאיש בשחור משיב: "תודה, עבדתי קשה כדי להיות כזה טוב". עונה לו איניגו מונטויה בחיוך: "אני חייב להודות, אתה יותר טוב ממני". "אז למה אתה מחייך?", שואל האיש בשחור ואיניגו אומר: "כי אני יודע משהו שאתה לא יודע. אני לא שמאלי". הוא מיד מעביר את החרב ליד ימין ומעלה את רמת הלחימה שלו עוד יותר, ממצוין לכמעט מושלם. "אה, וואו... אז יש משהו שאני חייב לספר לך", חותם האיש בשחור את הדיון, "גם אני לא שמאלי". הוא מעביר את החרב בעצמו ליד ימין, ומשתלט על הקרב.
ליאו מסי דווקא כן שמאלי. הוא כל כך שמאלי שאפילו הבן של זידאן הופתע כשהוא החליף רגליים ברגע האחרון והבקיע בימין את הגול השני. הוא כל כך שמאלי שהוא השחיל שני שערים מופלאים עם הרגל הטובה בתולדות הענף. אבל למרות שהוא כל כך שמאלי, הקונצרט שלו נגד אלג'יריה היה דוגמה קלאסית ל"להעביר את החרב ליד ימין", או במילים אחרות – להתעלות על היריב שלך, גם כשהוא בעצמו כמעט נוגע בשלמות.
היריב הזה הוא לא נבחרת אלג'יריה. היא הייתה רק התפאורה ב"מסי שואו". היריב(ים) האלו שיחקו לפניו ביום שלישי הגדול. באופן סמלי, אלוהי הכדורגל גרמו לכולנו לחכות בסבלנות במשך כמעט שבוע של מונדיאל, עד שסידרו לנו באותו יום, בק-טו-בק-טו-בק, את קיליאן אמבפה, ארלינג הולאנד ואחריהם, את מסי.
אז הפרעוש כנראה ישב במלון הנבחרת ואולי ראה את חברו לשעבר לפריס סן ז'רמן כובש צמד וכבר עכשיו מתקרב למירוסלב קלוזה בתור מלך שערי המונדיאלים בכל הזמנים (הוא רק בן 27 וחצי!). ואז בדרך לאצטדיון בקנזס סיטי יש מצב שהוא שמע שהחלוץ האימתני של מנצ'סטר סיטי סיפק צמד משלו (ומי יודע כמה הוא עוד יכבוש בטורניר הזה), וכל שנותר לו הוא להמתין לתורו. וכשזה הגיע, הוא הוכיח בפעם המי-יודע-כמה שכל מה שהם יכולים לעשות, הוא יכול לעשות טוב יותר. הוא הזכיר שכשהיריבים שלו עוברים ממצוין לכמעט מושלם, הוא מספק את המושלם.
אין דבר יותר קשה לעשות בספורט מאשר לעמוד בציפיות ממך, בטח כשהן על סף הבלתי הגיוניות. תשאלו את מייקל ג'ורדן או טייגר וודס, שבשלהי הקריירות שלהם גירדו תארים מדהימים. תשאלו את וומבי הצעיר, שלא מצא את הידיים והרגליים במאני טיים נגד הניקס השבוע. כל העיניים, של כל העולם, היו נשואות למסי לפני המשחק מול אלג'יריה. להוא שבכלל פרש פעם מהנבחרת, כשהיה בטוח שכבר לא יזכה בכלום. להוא שהזכייה בקטאר הייתה אמורה להיות שירת הברבור שלו. להוא שעזב את אירופה בשביל להשתזף קצת במיאמי (וגם שם הביא אליפות היסטורית לפני כמה חודשים). איכשהו, למרות שכל הקלפים נראו נגדו, ולמרות שהיה נדמה שאי אפשר להיות יותר טוב ממה שאמבפה והולאנד היו – מסי הזכיר למה לא היה וכנראה לא יהיה כמותו.
זה אפילו לא היה רק המטען הכבד שישב עליו. אלופות מונדיאלים מכהנות לא ממש עשו חיל במאה ה-21. כולנו זוכרים את צרפת מפסידה לסנגל ב-2002, את איטליה עפה בבתים ב-2010, את ספרד מושפלת ב-2014 ואת גרמניה מובכת ב-2018.
נבחרות שזוכות בתואר היוקרתי מכולם מגיעות לשיא מסוים, שקשה עד בלתי אפשרי לשמר ולשחזר אותו ארבע שנים אחר כך. בגלל זה אף אחת לא לקחה פעמיים ברצף מאז ברזיל של 1962. מצד שני, לאף אחת אין שחקן בן 39 שמשוטט על המגרש ועדיין מבקיע שלושער בקלילות, השלושער החמישי בלבד בתולדות ארגנטינה במונדיאלים.
לארגנטינה עצמה בטח ישבו עדיין בראש הפאשלות מפתיחת שני המונדיאלים האחרונים. ברוסיה, התיקו 1:1 מול איסלנד סימל את תחילתו של טורניר גרוע, בקטאר זה היה ההפסד הסנסציוני נגד נציגה אחרת של העולם הערבי, סעודיה. גם שם מסי הבקיע במחצית הראשונה לפני שהחבורה של סקאלוני הורידה הילוך, נרדמה וחטפה מהפך. הפעם הוא לא הרשה לזה לקרות.
בכלל, ארגנטינה ומחזורי פתיחת מונדיאל הן לא חברות. הפעם האחרונה שהאלביסלסטה ניצחו את המשחק הראשון שלהם בטורניר בהפרש של יותר משער אחד הייתה ה-0:4 על יוון ב...1994, בארצות הברית. גם אז זה היה עם שלושער (של באטיסטוטה), פלוס הגול האגדי של מראדונה.
בכל מונדיאל יש לארגנטינאים שיר אוהדים שמלווה את הנבחרת והפעם, המילים שלו מדברות בין היתר על רצון לנקום על המונדיאל ההוא של 94', ש"נגנב" ממראדונה, זכר להרחקת הסמים המפורסמת. לפחות לפי 90 הדקות הראשונות שלו בטורניר, נראה שמסי הבין את המסר ואכן הגיע חדור נקמה וגם רצון להשתיק את כל מי שבטעות חשב שהוא זקן מדי או מעבר לשיא.
באופן סמלי, השער השלישי שלו גם השווה אותו לקלוזה, ההוא שאמבפה רודף אחריו. כנראה שמתישהו, ולא בעוד הרבה זמן, אמבפה יהיה זה שיישב בפסגת הכובשים הגדולים בתולדות המונדיאלים. אבל לפחות בינתיים, לפחות לעוד לילה אגדי אחד באצטדיון ארוהד בקנזס סיטי, הכבוד הזה עדיין שייך לליאו מסי. ואם לקחת ממורו ורבו דייגו מראדונה, הרי שזה היה "הלילה של מספר 10".