מונדיאל, כל מונדיאל, הוא חגיגת כדורגל. היכולת של שחקנים להתעלות במדי הנבחרת הלאומית שלהן מושכת גם אנשים שלא חיים את המשחק היפה. בהתחשב בכך שהנבחרות האלה משחקות באופן רצוף פעם בשנתיים, כל מונדיאל (או יורו) הוא גם חגיגת סטריאוטיפים.
שחקני נבחרת ברזיל, יהיו אשר יהיו, תמיד יהיו שחקני הסמבה והמשחק היפה. הגרמנים תמיד יגרמו לנו להאמין שהם יכולים לנצח ב-90 דקות, ארגנטינה (ואיטליה) תמיד יצעקו את ההמנון. הסטריאוטיפים האלה נכתבו במשך דורי דורות, וקשה מאוד להפריך אותם, לטובה או לרעה. נבחרת הולנד, שנפרדה מיפן ב-2:2 ותפגוש את שבדיה הערב, מנסה לעשות אותו דבר בדיוק.
במשך שנים, הכדורגל ההולנדי הביא אלינו שחקנים יצירתיים, מעין גאונים של המשחק, שמנסים להוביל נבחרת מוכשרת אך מעט נאיבית. כששואלים את בני דורי על נבחרת הולנד המחשבה נודדת לווסלי סניידר, רפאל ואן דר ואן וארט ורובין ואן פרסי. בני דורו של אבי חושבים על רוד חוליט, פרנק רייקארד ומרקו ואן באסטן. בני דורו של סבי חושבים על יוהאן קרוייף ויוהאן ניסקנס.
במשך שנים, זאת הייתה נבחרת הולנד. פליימייקר יצירתי שעולה בכתום ומוסר כדורים לא מעולם הזה. הנבחרת של ואן פרסי וסניידר הגיעה לגמר ב-2010 ולמקום השלישי ב-2014. אחרי שלא העפילו לרוסיה, בקטאר 2022 ראינו את קודי גאקפו, פרנקי דה יונג וג'יני ווינאלדום בשיאם בנבחרת טובה שהודחה רק בפנדלים מול ארגנטינה, לימים אלופת העולם.
השחקנים היצירתיים שלה כמעט תמיד מצאו דרך, מה שהפך את הולנד לאחת הנבחרות הטובות ביותר בעולם באליפויות העולם האחרונות בהן היא השתתפה. במונדיאל 2026, חרף ה-2:2 הדרמטי מול יפן, נראה שהם כבר לא שם. דה יונג וגאקפו אמנם פתחו בהרכב, אך מגיעים אחרי מספר עונות חלשות. ממפיס דפאיי, שהגיע למונדיאל הקודם בתור חלוץ ברצלונה, הפך לשחקן ספסל. השחקן הטוב ביותר של הנבחרת הוא כנראה בלם, וירג'יל ואן דייק.
הולנד צריכה לקבל את היצירתיות שלה ממקום אחר, וכאן נכנס לתמונה ראיין חרבנברח. הקשר שבמשך שנים התקשה לקבל מעמד קבוע אצל מאמנים גדולים כמו תומאס טוכל ויורגן קלופ היה אחד השחקנים החשובים ביותר של ארנה סלוט באליפות של ליברפול אשתקד, בה הפך למי שמחזיק את ההגנה ומניע את הקישור. השנה הוא דעך יחד עם כל הקבוצה, אך אחרי עונה בה הוא בישל שלוש פעמים בליגה הוא עשה זאת פעמיים במשחק הפתיחה של האוראנג' מול היפנים. משחק בו יכולת טובה יותר של השוער מאט ורבוחן, כנראה, הייתה מובילה לשלוש נקודות.
חברנברח הפך לשחקן ליברפול הראשון שמבשל פעמיים במונדיאל, הישג שגם סטיבן ג'רארד, סאדיו מאנה ופיליפה קוטיניו לא הצליחו לעשות. במקביל, הוא כיסה 8.2 ק"מ, כ-9.1 ק"מ ל-90 דקות. רוב המסירות של חרבנברח הגיעו במרכז המגרש. בודדות, אם בכלל, היו בשליש המגרש האחרון. ההולנדים רצו 94 ק"מ במשחק הפתיחה מול יפן, חרף העובדה שהם החזיקו יותר בכדור. לפני שנים, זה היה נתפס כמעט כמו מדע בדיוני.
רונלד קומאן. הנבחרת השתנתה (Alex Pantling - FIFA/FIFA via Getty Images)
הולנד לא סומנה מראש כנבחרת שיכולה להתחרות באמת על אליפות העולם, בין היתר בשל העדר כוכבים. לא מופרך לטעון שחרבנברח השחקן המבטיח ביותר בקישור ההולנדי בהתחשב באופי ההגנתי של פרנקי דה יונג ובעונה המאכזבת של טיג'אני ריינדירס. דוניאל מאלן, שאמור להוביל את ההתקפה ורשם עונה טובה ברומא, החליף שלוש קבוצות בשתי העונות האחרונות. אולי מדובר בנבחרת האפורה ביותר של הולנד, לפחות מאז הפריצה של קרויף.
אולי זה טבעו של הכדורגל. הפליימייקרים מהסוג של סניידר או ואן דר וארט נעלמו מהכדורגל עוד בתקופתם. צ'אבי סימונס היה יכול להפוך לשחקן כזה, אך נפצע בסיום עונת בכורה מזעזעת בטוטנהאם ונשאר מחוץ לסגל. הולנד, לראשונה בתולדותיה, העלתה במונדיאל הרכב בלי שחקן אחד מהליגה המקומית. אייאקס עברה עונת בלהות, פ.ס.וו איינדהובן אמנם שייטה לאליפות אך הודחה בשלב הליגה של האלופות, כשהיא אמנם הביסה את ליברפול ונאפולי אך התקשתה מול כל יריבה אחרת.
הקונספט של עושה המשחק, מי שמחכה כשהכדור לא אצלו ויכול להכריע את המשחק במסירה אחת, נעלם. אין כמעט "טרנקוויסטות" מהסוג של סניידר שאפיין את ההולנדים לאורך השנים. קבוצות היום, בדומה לפריז סן ז'רמן וארסנל שהגיעו לגמר ליגת האלופות, מתבססות על לחץ ועל תנועה מתמדת. על היכולת להגיב בלי הכדור ולזהות הזדמנויות.
לכן, אולי, חרבנברח הוא הסמל של הולנד החדשה. פליימייקר שרץ 8.2 ק"מ ב-81 דקות, נתון לא רע (גם אם נמוך מה-10.5 ק"מ שהיו לו למשחק במדי ליברפול העונה) ושילב בין חילוצי כדור לבין פעולות גדולות, כמו ההרמה לווירג'יל ואן דייק בשער הראשון או הדריבל שקדם לשער של כריסנסיו סאמרוויל בשער השני. הולנד דורשת ממנו תפקיד מעט יותר קדמי, בדומה לגאקפו או לווינאלדום בזמנו, והוא הראה שהוא מסוגל אליו במשחק הראשון.
כל אחד יכול להבקיע (Getty)
ברגע שאין להולנד כוכבים, כמעט כל שחקן יכול להבקיע או להעניק את המסירה שמובילה לשער. שחקנים כמו חרבנברח עצמו, מאלן, סאמרוויל, דומפריס וריינדירס לא מפחדים מריצות עומק לתוך הרחבה, מה שיכול לסבך גם הגנות טובות. לא ראינו נבחרת זוכה במונדיאל בלי אף שחקן שמשתייך לטופ העולמי (או הגנה יוצאת דופן, כמו איטליה 2006). אם הולנד תעשה את זה, בטח עם ורבוחן בשער, זאת תהיה הפתעה עצומה. היצירתיות של הולנד לא מגיעה מגיבורים, אלא מתוך השילוב והתנועה של כולם במארג הקבוצתי.
ובכל זאת, השילוב של אנטי-גיבור כמו חרבנברח בתפקיד מרכזי מעידה דווקא על כדורגל בוגר יותר של הולנד, כזה שיכול לקרב את הנבחרת הזאת לתואר משמעותי ראשון מאז 1988. אם בעבר היא התבססה על איכות אישית של מספר כוכבים, הפעם רונלד קומאן בנה, אולי בלית ברירה, נבחרת של פועלים שחורים שצריכים לרוץ בלי הכדור ולשמור אחד על השני. מעט יותר ריכוז והם היו מנצחים את יפן האיכותית במשחק בו הם שילבו בין שליטה בכדור ולא מעט תנועה בלעדיו.
זה עשוי להספיק להם מול שבדיה, במשחק בו הפסד יפגע אנושות בסיכוי לסיים בשני המקומות הראשונים. משחק בו הולנד לא הצליחה לנער מעליה את הסטריאוטיפ של הנאיביות, כשמעט יותר ריכוז בהגנה היה מונע את השער המאוחר של דאיצ'י קמאדה, דקות בודדות לאחר שחרבנברח ירד לספסל, אבל הנבחרת משנה את פניה מול העיניים שלנו.
פעם היינו פותחים את הטלוויזיה בשביל לראות את קרוייף, את ואן באסטן, את סניידר ואת ואן פרסי. רובנו כנראה לא נעשה את זה בשביל חרבנברח, גאקפו או ריינדירס. מי מאיתנו שיסתכלו מעבר לשמות ויראו את המשחק המרתק של הולנד הערב, ימצאו מולם משהו שלא ראינו בעבר בכתום - נבחרת שבאה כדי להילחם, ולא כדי לרקוד על הדשא. ככה, אתם כבר יודעים, מתחילות סינדרלות.