פסים בלי כוכבים: למה נבחרת ארה"ב מאכזבת?

מונדיאל 1994 היה אמור להיות ההתחלה. הכדורגל הגיע לארצות הברית, ארץ ה"סוקר", מתוך ניסיון לפתוח את המשחק היפה לשווקים חדשים ולאומת הספורט הגדולה בעולם. אז, באמצע הניינטיז, ראינו את דיאנה רוס מחטיאה פנדל בצורה מביכה ומשחקים שהתקיימו ברובם באצטדיוני פוטבול או בייסבול שעברו הסבה. הנבחרת המארחת ניצחה את קולומביה בבתים, פגשה את אלופת העולם שבדרך ברזיל והפסידה 1:0.

נקפוץ 32 שנה קדימה, למונדיאל 2026 שמגיע לארץ עם תרבות כדורגל. הליגה האמריקאית, ה-MLS, נחשבת לאחת הליגות הטובות (אם לא הטובה ביותר) מחוץ לאירופה. נתוני הרייטינג ונתוני הצפייה במגרשים מרשימים, ונבחרת הנשים היא האלופה האולימפית ומי שמדורגת במקום השני בעולם. מאז ועד היום, שמונה מונדיאלים, נבחרת הגברים חצתה פעם אחת את שמינית הגמר. למונדיאל 2018, אגב, היא בכלל לא העפילה.

זה די מדהים, כשחושבים על זה. ארצות הברית היא מדינת הספורט המובילה בעולם, ולא רק בענפים שמתקיימים כמעט בלעדית בתוכה כמו בייסבול או פוטבול. הכדורסל האמריקאי הוא הטוב ביותר שיש ואפשר להגיד אותו דבר על שחייה, אתלטיקה וכמעט כל ענף אחר. הכל, חוץ מכדורגל.

הקבוצות האמריקאיות אמנם עושות חיל בקונקא"ף, אליפות צפון אמריקה, אבל מסתמכות בחלקן הגדול על שחקנים זרים. אינטר מיאמי זכתה אשתקד באליפות עם שחקן אחד שנולד בארה"ב בהרכב. במונדיאל הקודם עסקו בעיקר בניסיון סחיטה של המאמן דאז גרג ברהאלטר ע"י אביו של ג'יו ריינה אקס דורטמונד, והשחקנים המובילים שלה עומדים במקום.

כריסיטיאן פוליסיק סומן בתור מי שיוביל את הנבחרת לגבהים חדשים, אבל סיים את העונה עם שמונה שערים וארבעה בישולים במקום החמישי באיטליה. ווסטון מקיני משחק ביובנטוס שנמצאת במשבר המקצועי הגדול ביותר שלה מזה שנים, כולל התקופה בה ירדה לליגה השנייה. ג'יו ריינה ומאליק טילמן שחקנים בקבוצות בינוניות בגרמניה. השחקן הטוב ביותר של הנבחרת, כנראה, הוא אנתוני רובינסון, המגן האנדרייטד של פולהאם. איך מעצמת ספורט כל כך גדולה מגיעה למצב שזאת הנבחרת שלה, ועוד במונדיאל הביתי בשנת ה-250 להיווסדה?

ספורט לעשירים
ניתן את רשות הדיבור ליורגן קלופ. אחד המאמנים הגדולים במאה ה-21 משמש כיום כ"ראש הכדורגל" בקבוצת רד בול, לה יש גם קבוצת MLS. הוא אמר לאחרונה ש"האיכות של הליגה המקומית משתפרת בהדרגה, גם אם היא עדיין בשלב מוקדם. שמות גדולים עזרו מאוד, ועדיין קשה למלא אצטדיונים עם הכדורגל שמשוחק שם, אבל אני אוהב את האווירה. יש רעש. יש תשוקה לכדורגל". כאן, כפי ששיערתם, מגיע אבל.

"יש מספר בעיות בארצות הברית", אמר קלופ. "רק הגעתי, אני לא אשנה את זה בעצמי, אבל הכדורגל יקר. הרבה יותר קשה להשיג שחקנים ככה. הכדורגלנים הכי טובים בעולם לא מגיעים מאזורים העשירים ביותר. אני חושב שהכדורגלן הגדול היחיד שהגיע מרקע מבוסס הוא קאקה. המוטיבציה הזאת חיונית".

קלופ לא היחיד. קלינט דמפסי, אקס פולהאם וטוטנהאם לו 141 הופעות בנבחרת ארה"ב, סיפר שמשפחתו נכנסה לחובות כדי שהוא יוכל להתקדם ככדורגלן. טים הווארד, שוער אברטון האמריקאי שאחראי לאחת ההופעות הגדולות ביותר במונדיאלים האחרונים, אמר ש"אנחנו ממשיכים לסווג אנשים לפי המעמד הכלכלי שלהם. לא נצליח לבנות ככה אלופת עולם. היה לי מזל כי אנשים העלימו עין". ג'יאני איפנטינו, מזכ"ל פיפ"א, עשה דבר כמעט דמיוני מבחינתו והעז להביע על זה ביקורת.

לא חסרות דוגמאות. בין היתר, נסיעות למשחקי חוץ של ילדים עולות לרוב 500 דולר לכיוון וזה לפני לינה. בהתחשב בזה שהכדורגל עדיין לא הספורט השולט ברחובות, בזמן שילדים מעדיפים לשחק כדורסל או פלאג פוטבול ובמבנה של הליגות והאקדמיות, מדובר בעסק לכל דבר.

בזמן שאפשר לשמוע על ילדים שרצים בפאבלות של ריו דה ז'נרו או בואנוס איירס, או על ילדי מהגרים באירופה שמתגלים בגיל 8 ע"י סקאוטים נחושים מברצלונה או מונאקו, בארצות הברית זה פשוט יקר מדי. אין להם את האפשרות לשחק כדורגל. הקבוצות באירופה לרוב מתגמלות את השחקנים הצעירים. בארה"ב, בין היתר בשל הדרך בה מועדונים בנויים, הקבוצות מכניסות כסף מההורים. הסכומים האלה יכולים להגיע לאלפי דולרים בשנה, סכום שרוב המשפחות, בטח מהשכבות הנמוכות, פשוט לא יכולות להרשות לעצמן להוציא.

השחקנים הכי טובים שיש לארצות הברית להציע, בסבירות לא רעה, פשוט לא משחקים כדורגל. זה נמנע מהם, ואולי זה כל הסיפור. "ככה טניס הרגיש לפני 50 שנה", סיפר קלופ. "הוא היה ספורט של עשירים, לא היית יכול לקנות מחבט. ברגע שבוריס בקר הגיע בגרמניה נפתחו מגרשים לאנשים, כולם התחילו לשחק טניס. יש המון ילדים שמשחקים כדורגל, אבל בשביל לקבל את האימון הנכון צריך לשלם הון. זאת בעיה עבורי, ואחד הדברים שאנחנו רוצים לשנות".

הטיה מגדרית
כדורגל הנשים בצמיחה ברחבי עולם, ומדובר במגמה מבורכת. הרמה והאיכות עולות כאחד ברחבי אירופה. בארצות הברית, בשונה ממה שאנחנו רגילים לחשוב עליו כאן בישראל, הכדורגל דווקא מזוהה יותר עם נשים. תרבות ה-"Soccer Mom", האמא שמסיעה את הבנות לחוגי כדורגל, הפכה לפופולרית כשמדובר בספורט עם פחות מגע מפוטבול ואפילו מכדורסל.

הפסיכולוגית רייצ'ל אליסון טוענת שיש קשר ישיר לכך שהכדורגל הגיע לארצות הברית בשלב מאוחר, בזמן שה-NBA, ה-MLB (בייסבול) או ה-NFL (פוטבול) היו ליגות מבוססות. "כדורגל אירופי מקושר לגבריות, אבל אי אפשר להגיד את זה באמריקה", היא אמרה בראיון בפולין. "יחד עם החוק לשוויון מגדרי, כל ענף נפתח לנשים והן זיהו הזדמנות בכדורגל, כדי להפוך אותו לענף 'שלהן'. יחד עם זה שנבחרת הנשים האמריקאית הוקמה הרבה לפני אחרות, זה הפך לספורט פופולרי. עד היום כדורגל הוא אחד הענפים הבולטים ביותר אצל ילדות צעירות, אבל לא אצל ילדים".

לא חסרות תיאוריות שטוענות כי ילדים, גברים ואפילו אוהדים מתמקדים בספורט בשביל ניסיון להוכיח את ה"גבריות" שלהם, מעין התקדמות ודרנית שהעבירה את הקרבות והאלימות של פעם למשחקים עם חוקים סדורים. אולי מראש, וחרף ההודעה של קלופ, זאת סיבה נוספת לכך שהילדים האתלטיים ביותר בארצות הברית הולכים להתמקד בענפים אחרים ולא בכדורגל, כי הוא נתפס כספורט של נשים. התפיסה הזאת שגויה מהיסוד, כמובן, אבל לכו תסבירו את זה לילד בן 9 שצוחקים עליו בהפסקה.

אם הכדורגל מראש התבסס כספורט דומיננטי אצל נשים, והרצון להצטיין בספורט מסוים מבוסס בין היתר על רצון אבולוציוני יותר "להוכיח" גבריות, אז המשוואה פשוטה. יכול להיות שיש שחקני פוטבול ואפילו כדלרסנים שהיו יכולים להיות כדורגלנים מעולים אם היו בוחרים להתמקד בכך. ההטיה המגדרית הזאת, שכבר הפכה למשהו כל כך חזק שטמון בארצות הברית, מונעת מהם לעשות את המאמץ הנוסף, בטח בהתחשב בכך שהמסגרות מצומצמות ויקרות יותר. תוסיפו לזה את הפער הפיננסי העצום בין כדורסלן ממוצע שמגיע ל-NBA לבין כדורגלן שמעביר כמות שנים דומה בליגות הבכירות באירופה, ויהיו הורים שישלחו את הילדים שלהם לזרוק שלשות במקום לבעוט לשער.

"מזלזלים באמריקאים"
במונדיאל 2022 הייתה לנבחרת ארה"ב שורה ארוכה של כישרונות. ריינה, פוליסיק, מאליק טילמן, טום קאנון וכן הלאה. אחרי שלוש וחצי שנים חלקם עדיין בליגות הטובות באירופה, אבל קשה להגיד שמישהו מהם הפך לכוכב של ממש. רובינסון שחקן מצוין, אבל כמעט ולא מוכר מחוץ לחוגים של עכברי הפרמייר ליג.

ההסבר כאן עשוי להיות אחר, תרבותי. קלופ התייחס לכך שהוא אמר ש"באירופה כדורגל הוא כמו דת. אי אפשר להגיד את זה על ארצות הברית". יש מי שטוענים שכדרוגלנים אמריקאיים לא מתקבלים ברצינות באירופה, בין היתר בשל הסטיגמה על תרבות הכדורגל במדינה. גם לאחר שהגיעו אנשי כדורגל בינלאומיים כמו יורגן קלינסמן וכעת מאוריסיו פוצ'טינו לאימון הנבחרת הבוגרת, קשה להגיד שראינו את ארה"ב הופכת למועמדת לזכייה במונדיאל.

כריסטיאן פוליסיק, כוכב הנבחרת ואקס צ'לסי, לא חסך: "ראיתי את זה בעיניים שלי. מזלזלים בשחקן אמריקאי. אם יש סיכוי של 50/50, יבחרו שחקן לא אמריקאי. מזלזלים באמריקאיים". מקיני עצמו אמר ש"יש הטייה נגדו, אני מתרגל לזה. בכל שנה מתייחסים אליי אחרת. אני מספיק טוב, אבל היחס לאמריקאים שונה".

ייתכן שהפער כלכלי. חלוץ נבחרת ארה"ב לשעבר הרקולס גומס סיפר ל-ESPN לפני עשור ש"אפשר לעשות יותר כסף מחוץ לארצות הברית, וההסתגלות אחרת. כל החיים שלך בארצות הברית והמעבר קשה, חיים רק פעם אחת. יש יתרונות בחזרה דווקא לארה"ב. שחקנים בגיל 15-17 לא רוצים לוותר על הזכאות שלהם לקולג', מה שמונע מעבר בגילאים צעירים לאירופה. ברגע ששחקנים חושבים על יציאה בגיל מאוחר יותר, וחושבים על חזרה בגיל מוקדם יותר - הם לא יוצאים".

כמחצית משחקני ארה"ב היום, 13 מ-26, משחקים בליגות הבכירות באירופה. רובם עושים את זה במועדונים קטנים, כשלהוציא מילאן של פוליסיק או יובנטוס של מקיני הקבוצה הגדולה ביותר היא כנראה קריסטל פאלאס של כריס ריצ'רדס (או ויאריאל של אלכס פרימן, שהגיע בינואר ומיעט לשחק). ההזדמנויות בחוץ אחרות והיחס שונה. כריסטיאן ויירי הגדול, למשל, השווה את זה ליחס שהיה לאירופאיים ב-NBA לפני 30 שנה.

אז למה אין לארצות הברית נבחרת מספיק טובה? אולי כי בשונה מענפי ספורט אחרים, כאן הם לא המציאו את הענף או מצאו מקום שבו השקעה במתקנים תעשה את כל ההבדל. כדורגל אירופי הוא תרבות, מקום בו אנשים מוצאים את עצמם, ולא דרך לעשות כסף או ברירת מחדל בהשוואה לענפים אחרים. למרות זאת, דווקא המונדיאל הביתי יכול לשנות את העניינים. הופעה טובה של נבחרת ארה"ב, אולי עם הופעה נוספת ברבע הגמר, יכולה למשוך מיליוני אמריקאים לרחבת ה-16.