חרב פיפיות: המודרניות מביאה לחורבן הכדורגל

שני תהליכים מתרחשים בשנים האחרונות בכדורגל העולמי ושניהם נובעים מכניסת הכסף הגדול לתעשייה. הראשון, שזוכה למירב תשומת הלב, הוא משיכתם של כישרונות אדירים לענף. היכולת לנייד שחקנים ממדינה למדינה הפכה גם את הכדורגל לתעשייה עם שוק גלובלי ויצרה "כלכלת טאלנטים". מיתוג הכוכבים, הוביל לזרימת תקציבי עתק, שדישן את צמיחת כישרונות נפלאים ואף במקרים נדירים הביא לגילויי גאונות של ממש.

אבל לצד התהליך הזה נוצרות, כדרכו של עולם, גם תופעות לוואי, בה נוצרים יותר ויותר מנגנונים מסכלים. יש היום מספיק מאמנים שיודעים לאלף שמונה אתלטים להסתדר נכון סביב רחבת ה-16, לקשט אותם בעוד שני שחקני התקפה שידעו לגנוב גול מתי שצריך, ולייצר מתכון להישגים שאין בידור בצדם.
 
כמובן שתמיד יימצאו כמה פרשנים שיסייעו לנו לשקר את עצמנו וידברו על "הגנה עילאית", "משחק הקרבה", או "סגירה הרמטית", אבל תראו לי מישהו שיסכים לאורך זמן לקנות כרטיס לקונצרט שבו רוב הנגנים פשוט אומנו לנגן באופן שיחריש את הסולן. לכן, כדי שהצלחתו הכלכלית של הכדורגל לא תנביט את הזרע שיהרוס אותו כענף בידורי, צריך לשנות את החוקים ולאמץ שני עקרונות שהבינו כבר לפני הרבה שנים בענף הכדורסל.

העיקרון הראשון הוא שחוקי המשחק צריכים לשרת את הכישרון האישי של הספורטאים. גאון כדורסל לא יכול היה להביא לידי ביטוי את כישרונו להיות אקרובט של תנועה, אם חוקי העבירות בכדורסל היו דומים לאלה של הכדורגל. הגיע הזמן ליישם את המדיניות של הכדור הכתום ותאמינו לי, זרימת המשחק לא תפגע. מספיק שקבוצה תדע שאחרי X עבירות קבוצתיות היריב מקבל פנדל, בכדי לשנות את המציאות באופן מידי.

העיקרון השני, שגם אותו הבינו בכדורסל לפני הרבה זמן, הוא לשרת את הכישרון הבידורי הקבוצתי. הפילוסופיה אצל שחקני הכדור הכתום אומרת שגם אם קבוצה הגיעה ליכולות על בתחום הכידרור, הכוראוגרפיה או המסירות, אסור לשכוח את התכלית, שהיא קליעה לסל.

לכן יש להגביל את הזמן שקבוצה יכולה להשאיר את הכדור במחצית המגרש שלה, כמו את יכולתו של שחקן לחכות במקום עם הכדור בידיו או את משך הזמן שהקבוצה כולה רשאית להחזיק בכדור עד לניסיון קליעה. הרעיון המרכזי הוא ליצור כללי משחק שיתמרצו את הקבוצה לעשות שימוש ביכולותיה למען הבידור ולא לסיכולו.

הפעם האחרונה שבה ראשי הכדורגל הבינו שהטקטיקה היא אמצעי ולא מטרה, היתה במאה הקודמת כאשר שונתה שיטת הניקוד בטורנירי ליגה. אז הוחלט להגדיל את התגמול על ניצחון מ-2 ל-3 נקודות. הכוונה מאחורי הרפורמה הייתה לעודד קבוצות לאמץ שיטות משחק שתכליתן לנצח, במקום שיטות שנועדו לאפשר לקבוצה 'לא להפסיד'.

זה מוצה. היום אפשר לנצח באמצעות עיבוי יעיל של קווי ההגנה, משיכת היריב למחצית המגרש שלך וניצול החלק הדליל של מחצית המגרש שלו, ואז לעקוץ במתפרצות. בגלל האסטרטגיה הזו אנו חווים משחקים שבהם מבזבזות הקבוצות ההתקפיות את רוב המשאבים שלהן על אותה תנועה רוחבית מייגעת של הכדור בשליש הקדמי של המגרש. השערים במשחקים אלה, נולדים בדרך כלל מטעויות של ההגנות ורק לעיתים נדירות מדי, כתוצאה מיכולת אישית או מבצע קבוצתי מבריקים.

הרפורמה הדרושה צריכה לפצח את התסמונת החדשה. באמצעות החמרה מהותית של חוקת העבירות אפשר יהיה לבטא את הכישרון האישי של כוכבי העל. את המוטיב הקבוצתי צריך לקדם באמצעות חוקים יצירתיים יותר, אפשר להגדיל את השער ובכך "להעניש" קבוצות שתכליתן הגנה מסכלת, וזאת באמצעות שיפור הסיכויים לכבוש בבעיטה מרחוק.

מה עוד ניתן לעשות? אפשר לבטל או לשנות את חוקי הנבדל או לחילופין לחשוב על שינוי חוקי בעיטות העונשין ובכך לאפשר כיבושים מרחוק (מרחק החומה? פנדלים לא רק מ-11 מטר?). אולי אפילו לשקול רעיונות נועזים להגבלת התנועה כמו איסור מסירות אחורה (למחצית המגרש? לרחבת ה-16? לרחבת ה-5?) והכל כדי לתמרץ פעילות שתכליתה – כדור ברשת.

רפורמה מסוג זה תחזק את הכדורגל ותמתג אותו כשואו, אבל יש בה גם סכנות. היא יכולה לייצר את התנאים שיובילו את הקבוצות עם הכסף הגדול להנציח את הדומיננטיות שלהן. כך יהפכו הליגות השונות לבלתי שוויוניות מאוד ובמצב הזה נקבל אולי בידור טוב, אבל נאבד את המתח. התוצאות יהיו צפויות. צפויות מדי.

לפיכך, צריך ללוות את הרפורמה ברגולציה מתאימה. משהו בסגנון ליגת ה-NBA בארה"ב שמעניקה יתרונות בגיוס שחקנים לקבוצות החלשות ואפילו מגבילה את השכר של כוכבים. מה שברור זה שהשילוב בין שמרנות וכסף גדול משחקים לרעתנו. הגיע הזמן לשלב את היכולת המופלאה לשחק כדורגל בידורי עם המוטיבציה לנצח, ולבצע רפורמה שלא תאפשר להן בשום אופן לפעול זו נגד זו.