מפיפן ועד ארואסטי: מספרי 2 הכי זכורים

בז'רגון של אוהד הספורט הממוצע, לעתים קרובות צצים ביטויים שמציעים כי שחקן אחד עושה הכל במסגרת של ספורט קבוצתי. "סחב את הקבוצה על הגב"; "הציל את המולדת"; "בשתי דרגות מעל כולם" - אלה רק חלק מהמשפטים שנאמרים דרך קבע על הספורטאים הגדולים מכולם. אבל אם תאמצו את הזיכרון ותחשבו טוב, תבינו שגם האגדות הכי גדולות היו זקוקות לעזרה כלשהי, למישהו שיישא את הנטל ביום פחות טוב, מישהו שישלים אותם, מישהו שמוותר על האגו שלו לטובת הקבוצה.

קוראים להם כינור שני. באנגלית זה "סייד-קיק", ותודו שזה נשמע יותר טוב. לכבוד יום הולדתו ה-50 של סקוטי פיפן, שותפו המיתולוגי של מייקל ג'ורדן, אספנו רשימה (חלקית) של כמה מהסייד-קיקס הטובים בהיסטוריה.

סקוטי פיפן - למייקל ג'ורדן

מייקל ג'ורדן הוא הגדול מכולם, אבל גם הוא היה צריך עזרה כדי לזכות באליפויות שלו. והשחקן היחיד שהיה שם לצידו בכל אחת מ-6 האליפויות של שיקגו, הוא פיפן. כבר בעונת הרוקי של הפורוורד, הוא צד את עינו של MJ, שהשתמש בו כדי לשפר ולפתח את היכולות שלו. הם היו נפגשים אחרי אימונים למשחקים של אחד-על-אחד, שהבהירו מהר מאוד מי החבר המועדף על ג'ורדן בקבוצה.

יש מי שאומר שפיפן היה יכול להיות אחד השחקנים הטובים בהיסטוריה אלמלא שיחק לצד ג'ורדן. יש מי שאומר שגם כך הוא נכנס לרשימה הזו. הרבה לפני שדיברו על לברון ג'יימס כ"פוינט-פורוורד", פיפן היה בדיוק כזה. למרות שהתנשא לגובה של 2.03 מטר, הוא היה זריז כשד, עם יד רכה מבחוץ ויכולת לנווט את התקפת המשולש של פיל ג'קסון. וכל זאת, בלי שדיברנו על היכולות המדהימות שלו בצד ההגנתי - הוא מחזיק בשיא החטיפות בפלייאוף.

אין תמונה שממחישה יותר טוב את שיתוף הפעולה בין ג'ורדן לפיפן, כמו ה-Flu Game, משחק מספר 5 המפורסם בגמר 1997 נגד יוטה, כשהוד אווריריותו עלה לשחק עם חום של 39 מעלות וקלע 38 נק'. בסיום, אחרי הסל המכריע, ג'ורדן התשוש חיפש במה להיתמך כדי לא להתרסק לפרקט. פיפ היה שם כדי לסחוב אותו לספסל.

רובנס באריקלו - למיכאל שומאכר

אין ספורט שממחיש את המושג סייד-קיק יותר מפורמולה 1. כל קבוצה מורכבת מצוות של שני נהגים בלבד, עם היררכיה ברורה. והיא לא הייתה יכולה להיות ברורה יותר מאשר בתקופת השיא של מיכאל שומאכר. כשרובנס באריקלו הצטרף לפרארי בשנת 2000, שומי החזיק בשתי אליפויות עולם, אבל סבל מבצורת של ארבע שנים. הברזילאי היה שם רק כדי לעזור לו להחזיר את התהילה.

וזה בדיוק מה שהוא עשה. עם "רוביניו" שסיפק לו רוח גבית, שומאכר זכה בחמש אליפויות עולם רצופות וקיעקע את שמו כנהג הפורמולה 1 הגדול בהיסטוריה. ובסיום כל שנה, כשהתואר כבר היה בכיס, הגרמני העניק לבאריקלו את המקום הראשון במירוץ או שניים "במתנה". זו הייתה הדרך שלו להגיד תודה. כשבאריקלו פרש ממירוצי פורמולה 1, הוא החזיק בשיא שיהיה קשה לשבור - הנהג הברזילאי הופיע ב-322 מירוצים, יותר מכל אחד אחר.

צ'אבי - לליונל מסי

אפשר להתווכח לגבי זהות השחקן שצריך להופיע כאן בתור הסייד-קיק של מסי. שמות כמו אנדרס אינייסטה, דני אלבס, סמואל אטו וניימאר היו יכולים בקלות להיבחר. אבל אם יש מישהו אחד שמסמל את סגנון הכדורגל של ברצלונה בעשור האחרון, את ה"טיקי-טאקה", הרי שזהו צ'אבי. והסגנון הזה הוא מה שאיפשר לפרעוש להיות מה שהוא כיום.

רק אלבס בישל למסי יותר שערים מצ'אבי במדי בארסה, אבל ההבדל הוא באיכות הבישולים. הקשר הספרדי ידע למצוא את הסופרסטאר הארגנטיני בשלל דרכים, לפעמים בצורה שלא נראתה הגיונית. מעריציו של כריסטיאנו רונאלדו טענו שבלי צ'אבי, מסי לא היה שווה הרבה; בארגנטינה חלמו על צ'אבי משלהם כדי שמסי יוכל להחזיר עטרה ליושנה; ולואיס אנריקה התחרט ביום רביעי האחרון שהוא נתן לצ'אבי לעזוב.

מוטי ארואסטי - למיקי ברקוביץ'

יש שלושה דברים שאי אפשר להפריד ממיקי ברקוביץ' - את הכדורסל בידיים, את הכינוי 'מ.י.ק.י', ואת מוטי ארואסטי. הם עלו מהנוער של מכבי תל אביב פחות או יותר ביחד בתחילת שנות ה-70, זכו באליפויות אירופה ביחד, שיחקו בנבחרת ישראל ביחד, עזבו את מכבי ביחד ב-1988, ואפילו שיתפו פעולה במכבי ראשון לציון. לא פלא שהם גם זכו לכינוי משותף: 'מיקימוטי'.

אם ברקוביץ' היה הכשרון הגדול, זה שסומן מגיל צעיר והפך לאחד השחקנים הטובים באירופה, הרי שארואסטי היה העובד השחור, זה שחיפה על כלים פיזיים פחות טובים בעזרת חכמה ונחישות. השילוב הזה היה מושלם וחתום על תור הזהב של הכדורסל הישראלי.

ננאד פראליה - לג'ובאני רוסו

מכבי חיפה תחת אברם גרנט ויצחק שום הייתה אחת הקבוצות הטובות ביותר שנראו במחוזותינו, והכוכב הגדול היה ג'ובאני רוסו. לא בהכרח בגלל שהוא היה השחקן הכי טוב, אלא בגלל האישיות הכובשת שלו שהשפיעה לטובה על כל הקבוצה. אבל אם תשאלו אוהדים ירוקים, הפייבוריט שלהם יהיה כנראה קרואטי אחר - פראליה.

'ננו' היה המנוע של חיפה. עד היום מחפשים במועדון שחקן שיידהר כמו שהוא דהר על הדשא של קרית אליעזר. פראליה היה שקט יותר, פחות חיפש לבלוט, ולכן הוא היה השולייה המושלמת לקסמיו של רוסו. הוא לא הבקיע באותה כמות כמו ג'ובאני, אבל בכל פעם שהוא הבקיע - זה היה בצבע.

מרווין האריסון - לפייטון מאנינג

הפוטבול הוא ענף ספורט בו כולם שווים, אבל שחקן אחד שווה יותר. אבל גם השחקן האחד הזה, הקוורטרבק, לא יצליח להשיג שום דבר בלי ששאר הברגים במכונה יעשו את שלהם. בכל ההיסטוריה של ה-NFL, לא היה צמד שחקנים שיישם את העקרון הזה בצורה יותר מוצלחת מהצמד מאנינג את האריסון.

האריסון שיחק את כל הקריירה שלו כתופס במדי אינדיאנפוליס קולטס. היה לו את המזל שמאנינג, מהטובים והיציבים בתולדות הענף, מסר לו את הכדורים. יש להם 118 טאצ'דאונים משותפים, יותר מכל צמד של קוורטרבק-תופס, וזה כולל שמונה עונות רצופות עם 10 טאצ'דאונים לפחות. האריסון פרש ב-2008 ומאנינג מצא מטרות אחרות, אבל לא היה ולא יהיה (או שכן?) כמו השילוב הזה.

לוק ניליס לרונאלדו ורוד ואן ניסטלרוי

אם תשאלו את רונאלדו (הברזילאי) ורוד ואן ניסטלרוי מי השחקן הכי טוב איתו שיתפו פעולה, אחד השמות הראשונים שיעלו להם לראש יפתיע אתכם - לוק ניליס. לא מדובר בניחוש, כי באמת שאלו את שניים מהחלוצים הגדולים בעולם בעשורים האחרונים, והם באמת הזכירו את ניליס. אבל לעומת תהילת העולם לה זכו רונאלדו ו-ואן ניסטלרוי, ניליס נותר דמות שזכורה רק לעכברי כדורגל עולמי.

התקופה של הבלגי לצד רונאלדו בפ.ס.וו איינדהובן הייתה קצרה, לפני שברצלונה חטפה אותו. אבל לצד ואן ניסטלרוי השניים שברו שיאי כיבושים. בעונת 1998/99 הם הבקיעו 55 שערים יחד, כמות שאף אחד לא חשב עליה עד שהגיעו ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו. בעונה הבאה הם "הסתפקו" ב-48 כיבושים ותפסו כותרות בכל היבשת. ניליס עבר לאסטון וילה, אבל אחרי 3 משחקים באנגליה ספג שבר נוראי ברגל שאילץ אותו לפרוש.

באופן טבעי, הוא מונה למאמן החלוצים בפ.ס.וו בחודש אפריל האחרון. מאז, הקבוצה מבקיעה 2.7 שערים למשחק. מסתבר שדווקא יש דברים בכדורגל שאפשר ללמד.