אוהב להיות בבית: ונגר פותח עונה 20 בארסנל

כבר 10 שנים שארסנל לא הגיעה לעונה החדשה עם ביטחון עצמי ואופטימיות שכאלה. עד כדי כך שהמנג'ר, ארסן ונגר, לא חושש להצהיר: "כן, אנחנו יכולים לזכות באליפות, אם נצליח לשמור על איכות המשחק הנוכחית שלנו". אחרי פרישתו של אלכס פרגוסון לפני שנתיים, המנג'ר הצרפתי הפך ל-"זקן השבט", ובפער עצום מכל היתר. לא להאמין, אבל הוא מתחיל את העונה ה-20 שלו כמנג'ר ארסנל!

בליגה שבה תקופת ההישרדות של מנג'ר בתפקיד היא 15 חודשים בממוצע, מדובר בנתון כמעט בלתי נתפס. רק לשם השוואה, המנג'ר השני הכי ותיק באותה קבוצה בפרמייר ליג הוא ברנדן רוג'רסף שמתחיל את העונה הרביעית שלו בליברפול. ז'וזה מוריניו אומנם הגיע לצ'לסי ב-2004, אולם הקדנציה הנוכחית שלו החלה רק לפני שנתיים.  אם אתם רוצים את זה בימים, ונגר נמצא בארסנל 6,884 ימים, רוג'רס בליברפול 1,162 ימים ואדי האו, המנג'ר של העולה החדשה בורנמות', עובד בקבוצתו 1,029 יום. כל היתר נמצאים בקבוצות שלהן פחות מ-800 ימים.

עד לפני כשנתיים היו בקרב אוהדי ארסנל לא מעטים שחשבו שהגיע זמנו ללכת. הם כיבדו אותו על הישגיו האדירים בעבר, אבל טענו שאחרי כל כך הרבה שנים בלי תואר, הגיע הזמן לעשות שינוי. ואז ארסנל זכתה בגביע ב-2014. ובעונה שעברה זכתה בגביע נוסף. נכון, הגביע האנגלי הוא כבר לא מה שהיה פעם, ובכל זאת מדובר בזכייה בתארים, מה שארסנל לא עשתה מאז 2005. זה לא נעצר כאן. חוץ משני הגביעים, נראה היה שעל המועדון עובר שינוי חיובי. לפתע, ונגר "הקמצן" הוציא סכומים מרשימים כדי להביא שחקני איכות לקבוצה: מסוט אוזיל, אלכסיס סאנצ'ס.

כמובן, זה לא שונגר לא רצה גם קודם לרכוש שחקנים איכותיים ויקרים, אלא הדבר פשוט נמנע ממנו. המעבר מאיצטדיון הייבורי הקטן והישן לאיצטדיון האמירויות העצום והמודרני, צעד שונגר עמד מאחוריו, גרם למגבלה תקציבית במשך כמה שנים טובות. אולם כעת המשקולת הזו הוסרה, ויחד עם ההכנסות מהאיצטדיון החדש, ארסנל כבר יכולה להתמודד עם צ'לסי ושתי המנצ'סטריות בשוק ההעברות.

כיום כבר לא תשמעו אף אוהד ארסנל שיצא בביקורת כלפי המנג'ר הצרפתי, זה ששינה את הכדורגל האנגלי מן הקצה אל הקצה, כשהגיע ללונדון באוקטובר 1996 כאלמוני מוחלט. הקפטן דאז טוני אדאמס סיפר: "כשראינו אותו בפעם הראשונה שאלנו את עצמנו מי זה הצרפתי המוזר הזה, עם המשקפיים העגולים, שנראה כמו מורה בבית ספר, ומה בכלל הוא מבין בכדורגל?". העיתון "איבנינג סטנדרד" יצא אז עם כותרת ענקית: "ארסן מי?" פחות משנתיים לאחר מכן, הצרפתי הממושקף הוליך את ארסנל לזכייה בדאבל ואף אחד כבר לא שאל שאלות מיותרות ומתנשאות.

אז מדוע ונגר כל כך אופטימי לקראת העונה החדשה? גם, אבל לא רק, בגלל שהצליח לנצח סוף סוף את ז'וזה מוריניו, אחרי 13 נסיונות כושלים. כמובן, הניצחון של ארסנל על צ'לסי במגן הקהילה, עד כמה שהוא יוקרתי, לא באמת נספר. בכל זאת, מגן הקהילה. אולם, עבור ונגר באופן אישי הוא היה מאוד משמעותי. ומאוד סמלי.

ונגר מרגיש שהעונה האיכות הפוטנציאלית שיש לו בקבוצה תביא גם תוצאות. הוא משוכנע שאוזיל ייתן את העונה הטובה בקריירה שלו, וסביר להניח שבתוך שלושת השבועות הקרובים, עד סיום חלון ההעברות, הוא ינחית בקבוצה עוד חלוץ ברמה עולמית גבוהה. אם זה לא יהיה קרים בנזמה, למרות השמועות, אולי יגיעי גונסלו היגואין. ההגעה של השוער פטר צ'ך נותנת שקט לכל חוליית ההגנה, וגם כאן מדובר בניצחון אישי ענק של ונגר על מוריניו, שעשה הכל כדי שהשוער הצ'כי שלו לא ישחק בארסנל. "אם נפתח ונחזק עוד יותר את הלכידות בקבוצה, את משחק המסירות שלנו. אם נצליח לעשות את זה לאורך 38 המחזורים, יש לנו סיכוי טוב לזכות באליפות", אמר ונגר לקראת משחק פתיחת העונה, ביום ראשון מול ווסטהאם. והפעם מתייחסים באנגליה ברצינות לדברים.

כשאני חושב על ארסנל מודל 2015, אני לא יכול שלא להפליג בזכרונות שנתיים-שלוש לאחור, ולהיזכר בשיחות שקיימתי אז עם אחד מאוהדיה הגדולים ביותר של ארסנל בארץ, אריק איינשטיין ז"ל. לאריק כאב אז באופן אישי על ונגר, ובהתחלה לא הבנתי למה. כשארסנל נראתה אז איום ונורא, כשכל הכוכבים עזבו אותה בזה אחר זה, ובעיקר אחרי שרובין ואן פרסי עבר למנצ'סטר יונייטד, מרבית הפרשנים טענו שונגר צריך ללכת. גם אני, כמו רבים וטובים, חשבתי כך. גם כתבתי את דעתי וגם הבעתי אותה. גם באוזניו של אריק, בשיחות רבות שהיו לנו בנושא.

בדרך כלל אריק לא היה מתעקש והשיחות היו תמיד זורמות לכיוונים מחוייכים. אבל אם היה נושא שבו אריק היה נחוש, זה היה כל מה שקשור לונגר. "אז מה, הוא גמר את הסוס? הוא צריך ללכת? אתם לא יודעים על מה אתם מדברים", הוא אמר לי בכעס. "שכחתם את כל השנים הגדולות שלו? נראה לכם שהוא שכח כדורגל? הרי ארסנל מעולם לא שיחקה כדורגל כל כך יפה כמו בתקופה של ונגר. הוא עוד יוכיח לכולם שהם טועים, וגם לך".

בשבת האחרונה לחייו, ה-23 בנובמבר 2013, אריק התעניין במשחק של ארסנל ביום שלישי בליגת האלופות. "הם משחקים נגד מארסיי" אמרתי לו. "אתה תשדר את זה?", לא, עניתי, אני אשדר את דורטמונד נגד נאפולי, המשחק השני בבית הזה. "אבל אל תדאג, ארסנל ינצחו את מארסיי גם בלעדיי". צחקתי, וגם הוא צחק. "ואל תפטרו לי את ונגר, אתה שומע"? ביום שלישי בערב, כמה דקות לפני שנכנסתי לאולפן ליגת האלופות, התקשר אלי בני. "אבא שמעת? הודיעו עכשיו שאריק במצב קשה בבית חולים". לא היה זמן לברר מה קרה ונכנסנו לאולפן. קיוויתי שיהיה בסדר, כמו כולם. קצת אחרי 11 בלילה, תוך כדי השידור, מסרון מהבן: "אני מצטער להגיד לך ככה, אבל אריק נפטר".

עד היום לא ברור לי איך שרדתי את הדקות האחרונות של המשחק המצויין בין דורטמונד ונאפולי. אני מקווה שהצופים לא הרגישו שלא באמת הייתי איתם. הפה דיבר כדורגל, אבל הראש היה במקום אחר. מבולבל. מסוחרר. לא מעכל. התחושות היו שמה שקורה כאן הוא לא אמיתי. למחרת, בין כל מאות אלפי המילים שנכתבו על אריק, קראתי גם על השנים האחרונות שלו. השנים בהן הפסיקו להשמיע את שיריו החדשים, זילזלו בעבודתו, התייחסו אליו כאל "מי שהיה", כאחד שגמר את הסוס. ואז, רק אז, נפל לי האסימון.
 
אריק איינשטיין ראה מה עושים לארסן ונגר, איך מתייחסים אליו, איך מנגחים אותו, וראה בו את דמותו שלו. של מי שהיה נסיך המוזיקה והתרבות הישראלית, הזמר הנערץ ביותר, אשר נזנח כאשר הפסיק לייצר להיטים בשרשרת. אריק מעולם לא דיבר בפומבי על תחושותיו בשנים האחרונות, אבל כשדיבר בהזדהות עמוקה כזו על ארסן ונגר, ועל העוול שנעשה לו, הוא דיבר בעצם על עצמו. הוא לא אמר לי את זה, אבל אין לי בכלל ספק.

מוסר ההשכל שלמדתי ברור: בחיים צריך סבלנות, וגם כשיש קשיים לאורך הדרך, צריך להמשיך, כל זמן שהדרך היא נכונה, אמיתית וישרה. ונגר עצמו התייחס לעובדה שהוא נמצא כל כך הרבה זמן במקום אחד, ואמר: "אנחנו חיים בתקופה שבה הטרנד הוא לחפש כל הזמן משהו חדש. אולם, אני מאמין שבתוך כל זה צריך שיהיה מישהו שמאמין בהיסטוריה של המועדון, בערכים שלו ובראייה לטווח ארוך". רק חבל שאריק איינשטיין כבר לא נמצא כאן כדי להגיד לי ולכולנו: "אמרתי לכם".