"כל המאמנים מתים לעוף מהמקצוע. אין בו יתרונות"

"כשאתה רוצה לצאת למלחמה, זה האיש. כדאי שהוא יהיה בצוות שלך", מעיד חברו של ניר קלינגר, עורך הדין ציון אמיר. מי שזוכר את קלינגר כשחקן, בוודאי יתחבר למשפט הזה. לוחם, כזה שלא מתפשר. עכשיו, הוא מתרגל למציאות חדשה – של מאמן בלי קבוצה, רגע לפני שהעונה יוצאת לדרך.

את קלינגר פגשנו במסגרת "הפרלמנט" שלו (למרות ששם מתעקשים שזה לא פרלמנט, כי הם עוד לא זקנים מספיק), בו לא ניתן למצוא אף איש כדורגל נוסף. איכשהו, ובניגוד די גמור לרוב אנשי המקצוע בעבר ובהווה, חבריו הקרובים לא מהענף. בראיון ל'תחנות' הוא מסביר ("אין לי חברים מהכדורגל, בכל פעם שהשיחה מגיעה לכדורגל, אני משנה נושא"), חושף את הקשיים שבתפקיד המאמן, חוזר לסכסוך עם אבי נמני ומגלה: "נבחרת ישראל בשבילי זה הכל".

"כבר 17 שנה, כל קיץ, שהטלפון מחובר לאוזן. פתאום זה ניתוק, ללכת לים", הוא מספר על הפגרה הראשונה האמיתי  הראשונה שלו מאז שהחל לעמוד על הקווים: "אני נהנה כי אני עושה דברים אחרים שהופכים את היום שלי למלא, והיום שלי עובר. אני יותר רגוע, כבר לא לוקח הכל כאילו זה חיים ומוות".

משהו בקולו של קלינגר באמת גורם לך להאמין שתפקיד המאמן מכביד עליו. הוא, יש לציין, לא מנסה להסתיר זאת. "כל המאמנים מתים לעוף מהמקצוע הזה. אני אומר את מה שאף אחד לא יגיד. הם מתים לעשות דברים אחרים ולהשתכר בהתאם, אבל אז נשברים וחוזרים למקצוע, ללחץ, ולעצבים", מספר בגילוי לב המאמן הישראלי האחרון שהוביל את מכבי ת"א לאליפות: "זה מה שאנחנו יודעים לעשות, ומרוויחים טוב, אבל זו סוגיה אחרת שעוד נדבר עליה. כולנו רוצים לעזוב את המקצוע הזה, הוא פשוט קשה. אין בו שום יתרונות".

במה זה מתבטא? קלינגר ממשיך לשפוך אור על זווית הראייה שלו למצב המאמנים: "רגעי השמחה הם מעטים וקצרים. בוא נלך לדייויד בלאט, שאין מישהו ישראלי שהצליח כמוהו. אתה מבין מה הוא עבר תוך כדי ההצלחה? איזה גיהנום, איזה השפלות. אז יש לו 5 מיליון דולר, אבל הדרך קשה. תאר לך שהוא היה נכשל? אתה כל הזמן בלחימה יומיומית בכולם. השחקנים עובדים שעתיים באימון, משחקים בשבת, והולכים הביתה. אתה עובד 24 שעות".

"ברור שהתיאור הזה קשור לאופי שלי", מודה קלינגר, אבל מיד מסייג: "היו לי שיחות עם מספיק מאמנים - כמעט כולם מהדור שלי בארץ - וזה מאבק יומיומי".

ואם כבר מדברים על האופי שלו, זה שגורם לו להרהר בנוגע לעתידו במקצוע הזה, מעניין לנסות ולהבין האם הוא גם פגע בו כמאמן בשנים האחרונות. "בכל מקום, חוץ ממכבי ת"א אולי, הדרישות שלי מהשחקנים היו מוגזמות מדי", מודה קלינגר, אבל מיד מבהיר: "אעיד על עצמי, ואתה יכול לבדוק את זה, בכל הקבוצות בהן אימנתי אני בקשר עם שחקנים. אין שחקן ששיחק תחתיי ואני לא בקשר איתו, כולל אבי נמני".

ולא סתם השם אבי נמני עולה. זה התחיל בספסול המפורסם בקריית אליעזר, הסתיים באליפות עם שערים דרמטיים של נמני, אבל הרגע המכונן היה בקיץ 2003. ניר קלינגר, אז מאמן מכבי ת"א, החליט להיפרד מנמני (וגם מטל בנין), והפך את כל מה שידענו עד אותו היום, ללא רלוונטי. האוהדים מחו, האדמה תחת רגליו של המאמן רעדה, ובסופו של דבר נמני אכן חזר לצהוב – ועוד תחת קלינגר, אבל את אותה תקופה המאמן לא ישכח. "אנחנו נושקים לגיל 50, ומה שהיה זה היסטוריה. הפיצוץ איתו הביא את שנינו למקומות טובים. הצלחנו בחיים, הסתדרנו בחיים, גם כלכלית, ולפעמים צריך פיצוץ כדי להצליח", הוא מספר ומחמיא: "אני חושב שהוא עושה עבודה טובה, עובד נכון ויפה".

"אני כבר לא חושב שהוא אדם מסוכן", אומר קלינגר בחצי-חיוך על נמני, זכר לאותו ציטוט מפורסם ("מאז אני מחזיק איתי במכונית אלת בייסבול. הוא בן אדם מסוכן") מלפני כ-10 שנים, במהלך הסדרה "צהובים" של רינו צרור בערוץ 10: "כבר אין לי אלת בייסבול ברכב, אסתדר עם הידיים".

למרות הקשיים עליהם הוא מדבר, יש נושא אחד שמוציא ממנו את כל הטוב. שהופך את עיניו לבוהקות, שגורם לו לחייך, ולחזור לרגעים יפים, כאלה לא ישכח כל החיים. "נבחרת בשבילי זה הכל. יותר מההישגים במכבי ת"א ומכבי חיפה. אני לא יכול להסביר, ואף אחד שלא חווה את זה לא יכול להבין מה זה להיות שחקן וקפטן נבחרת ישראל", מספר קפטן העבר של הכחולים-לבנים: "היו שני רגעים שלא אשכח. הראשון זה הניצחון בצרפת כמובן. שליימה כבר נפרד מאיתנו לפני המשחק, זו הייתה ההכנה הכי נוראית שאפשר למשחק – אבל כאן חשוב לי לציין ששלמה שרף הוא מבחינתי המנטור מספר 1 כמאמן, ויגידו מה שיגידו עליו - ואנחנו באים למשחק ונותנים בראש לצרפת. והרגע השני היה באוסטרליה, עם השער של אלי אוחנה. אין שמחה כזו. זה היה מטורף מה שעברנו וכמה שחגגנו שם. וגם, כל אחד עשה חבילה מהבונוסים. זה היה כיף, וזו נבחרת בשבילי".