ילד של אבא: זיכרונות ממשחקי הגמר של מכבי

2 באפריל 1987.

בילדותי, היה לי ולשלוש אחיותי חוק שאסור היה להפר: עולים לישון (עם דגש על עולים) כל לילה בתשע בערב בדיוק. לא מפספסים דקה. חוץ מימי חמישי בלילה, בהם אבי היה מושיב אותי איתו בסלון לראות את מכבי ובכך מפר בעדינות את החוק שלו עצמו.

וכך היה גם באותו גמר נגד טרסר מילאנו עם מגי ז"ל, פריימייר, ג'ונסון, מקאדו בארלו ומיקי על הספסל. המשחק היה קשה, מתוח, כשלפתע במחצית הראשונה אחותי הקטנה, אתי, הגיחה מחדרה לסלון והתיישבה איתנו לצפות במשחק, כאילו ניצלה את העובדה שאני ואבי מרותקים למסך. באותו רגע, מכבי קבלה סל ומיד אחר כך עוד סל. "אתי, תחזרי לחדר שלך", לא יכולתי יותר וצעקתי עליה: "מהרגע שהגעת מכבי מפסידה".

היא הסתכלה על אבי במבט של 'למה לאלי מותר ולנו אסור?! ואז דאגה להגיד זאת למען הסר ספק: "למה לאלי מותר ולנו אסור?". היא הוסיפה: "אבא, זה לא בסדר". אבי הבין שהסטטוס קוו העדין של לילות חמישי הולך להתפוצץ לו בפנים ועוד באמצע הגמר. "עזוב אותה אלי. מזה השטויות האלה, מכבי מפסידה בגללה? אתי, אם את רוצה, תישארי לצפות איתנו", הוא אמר לה. כך היה, עד שאחרי שתי  דקות היא השתעממה וחזרה לחדרה.

במחצית השניה, אותו הדבר. שוב אחותי מגיעה ושוב מכבי חוטפת ושוב אני צועק עליה: "נו, לכי מפה! את לא מבינה? זה הגמר!". ושוב היא מביטה באבי והוא מרשה לה להישאר. היא צופה או יותר נכון אוכלת כמה קבוקים וחוזרת לחדרה.

ואז, 16.3 שניות לסיום. הקבוצות בפסק זמן, שקט מפחיד (שלאחריו, ליפין ישכח את כל התרגיל ויכדרר יכדרר ויכדרר בעוד מיקי נשאר על הספסל). אני הולך הלוך וחזור בסלון, מבטיח לעצמי (ולאלוהים) כל מיני דברים שאעשה אם מכבי תנצח. אבי יושב בשקט, פניו מתוחים, ופתאום אחותי מגיעה לסלון ומתיישבת. אבי מיד ציווה או יותר נכון צווח עליה: "אתי, תחזרי לחדר שלך עכשיו, עופי! את מביאה את הנאחס!". היא קמה לחדרה, אבל זה לא עזר, מכבי הפסידה.

13.5.2001

מכבי בגמר נגד פאנתניקוס בפריז. אני בתל אביב (סטודנט בביה"ס למשחק) צופה במשחק  במקום להיות על הבמה בחזרה גנרלית לפני הצגת בכורה. למזלנו, הפעם הכוכב היווני שלנו, עודד קטש יושב על הספסל. בכל רבע אני מתקשר לאבא (שגר באילת) לספר לו מה פיני צריך לעשות ואיך כולם צורחים פה במרפסות, עד שזהו, זה נגמר! מכבי אלופת אירופה וסוף סוף אני נמצא בסיפורים של אבי מהזכיות הקודמות, בכיכר, במזרקה.

למחרת הזמין אותי, מנהל בית הספר, ניסן נתיב ז"ל, לשיחת נזיפה אצלו במשרד: "יש לך הסבר לכך שיש לך חזרה גנרלית להצגה ואתה לא מגיע?". השתתקתי. חשבתי מה לתרץ לו ואז החלטתי להגיד לו את האמת ועל הדרך לטבל בקצת הומור: "ביום שתהיה בתיאטרון הצגה כמו שהייתי בה אתמול, אני מבטיח לא לעשות זאת יותר". הוא לא צחק. שתק וביקש ממני לצאת מהמשרד.

למחרת בערב הבכורה של ההצגה. כל חבריי לכיתה התכוננו לפרימיירה, הקהל החל לטפטף לאולם. ניסן הגיע כדרכו לאחל לכולנו בהצלחה ואז הוא פנה אלי וביקש ממני להגיע למשרדו. בדרכי למשרד הבטחתי לעצמי לא להתחכם, הרי בכל זאת הפרתי חוק שהיה חשוב מאוד לניסן ולביה"ס. שהגעתי, ניסן ביקש ממני להיכנס ולסגור אחרי את הדלת. התיישבתי. ניסן שתק והדליק את הטלוויזיה ובמשך רבע שעה צפינו רק שנינו בחגיגות של הקבוצה עם הגביע בכיכר.

16.10.2014

לאחרונה, החלטנו אני ואשתי שהילדים רואים יותר מדי טלוויזיה אז קבענו חוק 'אין יותר טלוויזיה בערב' . בכדי לדרבן אותם לעשות דברים אחרים, שאלתי אתמול את בני בן החמש, דניאל, לאיזה חוג הוא היה רוצה להירשם. "או חוג דינוזאורים או חוג שאפשר לראות שם בטלוויזיה את בוב ספוג", הוא ענה לי בנחרצות. "יש לי רעיון, אולי נלך מחר לחוג כדורסל?", שאלתי בספונטניות כאילו בדרך אגב, "אתה יודע כשאבא היה קטן, הוא היה משחק הרבה והיה לו ממש כיף. כדאי לך, אני אלך איתך בכל פעם. נהיה רק שנינו, ואפילו אחרי החוג אקנה ממתקים מהמכונה במתנ"ס".

הוא חשב לרגע, התמהמה, שקל ואז הציע הצעה נגדית משלו: "יש לי רעיון יותר טוב, נלך שנינו לחוג, תקנה לי סוכריות ג'לי מהמכונה ואני אראה אותך משחק ואחכה לך עד שיגמר לנו החוג". ובמילים אחרות: עזוב אותי.

הפעם היה תורי להתמהמה, לחשוב ולהגיב. "יש לי רעיון. ביום חמישי, נקנה הרבה סוכריות ג'לי, במבה אדומה, פוקפורן וטרופית (במקום גרעינים ובירה). נשב רק שנינו ונראה את מכבי משחקת.. מה אתה אומר?" הוא הנהן בהסכמה. "בסדר, רעיון טוב, אבל אם ישעמם לי תשים לי פרק של בוב ספוג?". לא ישעמם לך חשבתי לעצמי, זו מכבי. חוץ מזה, חוק זה חוק.