ואז, רבע שעה בערך אחרי שריקת הסיום, כשעשרות אלפי אוהדים כבר עשו דרכם החוצה ורק בודדים נשארו ביציעים, מכבי חיפה הגיעה לאירופה. יותר כל הסופרלטיבים והמחמאות שעוד נגיע אליהם, הטקס הצנוע והמתבקש כל כך, בו הקהל בוחר את השחקן המצטיין וזה אומר מספר מילים למיקרופון, על גבי המסכים הענקיים, הזכיר את אירופה. רובן ראיוס, שרק לפני חצי שנה כל אוהדי הכדורגל דרשו לזרוק אותו מהארץ על המטוס הראשון – ואחרי קונצרט כזה, כנראה שהייתה להם סיבה מוצדקת – דיבר באנגלית לא מלוטשת, בטח לא כמו הביצוע שלו בשער הרביעי, ובמשך דקה, לא יותר, הציב את מכבי חיפה במקום בו היא שואפת להיות. לחזור להיות.
כי מכבי חיפה של יענקל'ה שחר, שבתחילת שנות ה-2,000 הייתה ה"אירופה של ישראל", איבדה את התואר הזה בשנים האחרונות. ולא פחות מהחזרת תארי האליפות, לנשיא היה חשוב להחזיר את הכבוד. לשמוע שוב את צמד המילים חיפה ואירופה זו לצד זו. להזיז את מכבי תל אביב הצידה. מקצועית וניהולית, ולאו דווקא בסדר הזה.
למרות חזרות גנרליות כאלה ואחרות, אף אחד לא באמת ידע איך ייראה הערב הזה, האם הוא ייכנס לתוך הלילה ואולי אפילו לשעות המוקדמות של הבוקר. אנשים יצאו מהבית 3, 4 וגם 5 שעות לפני המשחק, ודיברו – ספק בצחוק, ספק ברצינות – על חזרה הביתה ב"3 בבוקר, במקרה הטוב". הייתה תחושה שאוהדים כבר לא לחוצים מהפקק בחלק הקדמי של סטנוייביץ', אלא רק מהפקקים ביציאה מהמגרש. עוד לפני שהתעסקו במשחק, התעסקו בסיום שלו.
כבר מהרגע הראשון, הייתה תחושה שבחיפה באו מוכנים. לא, לא לסכנין. ל-30 אלף האוהדים. שלטי הכוונה בכל מקום, מטרוניות שמחכות לאוהדים, סדרנים בכל צומת ובכל רמזור. סדר מופתי. אפס צעקות, אפס דוחק, אפס תלונות. אולי זה הסם של האצטדיון החדש, אבל אולי זאת גם ההיערכות הנכונה. "גרמניה. ככה רואים כדורגל בגרמניה", אמר אוהד ירוק ותיק לחברו בין כוס בירה לבשר טוב במסעדה סמוכה והוסיף: "אצטרך לשתות המון כדי להאמין שכל העונה הזו תיראה כמו הערב הזה. זה לא נראה מציאותי".
ובאמת, ברגעים מסויימים היה נראה שהערב הזה לא לגמרי מציאותי. עשן הסיגריות נעלם. קריאות הבוז לטאלב טוואטחה נדמו. לוח התוצאות על המסך הענק הראה את התוצאה של המשחק בין האל לווסטהאם. מה שחשבנו שיקרה, לא קרה, ומה שלא האמנו שיתרחש, התרחש. אפילו שמעון אבוחצירה כבש. לא מציאותי, כבר אמרנו?
ואז נגמר המשחק, ונגמרו מחיאות הכפיים, ואין ברירה אלא לחזור למציאות. לצאת מהאצטדיון, להיפרד מהצעצוע החדש, ולעבור מגן עדן לגיהנום - לפקקים - כי ככה כולם אמרו והזהירו. זה היה יכול להיות סיום מאכזב לערב קסום ומיוחד, וכבר התרגלנו ששום דבר לא יכול להיות טוב כל כך, אבל הפקקים לא הגיעו והתנועה זרמה. היציאה מהאצטדיון הייתה נוחה ומסודרת, ומצקצקי הלשון יצטרכו לחפש תחלואים אחרים, במקום אחר. כי מכבי חיפה והאצטדיון החדש והמפואר שלה, בלי שום קשר לצד המקצועי וליכולת על כר הדשא, החזירו את הירוקים הכי קרוב שאפשר לאירופה.