הדרבי הכי גדול: תולדות היריבות של פתח תקווה

"תל אביב?", הם צחקו. "הדרבי שלנו הרבה יותר גדול מהדרבי הזה".

בהתחלה רצינו להיפגש ב-"סטלמך", אבל אוהדי מכבי פ"ת סרבו בתוקף. "לעולם לא נשב במעוז של הפועל", הם אמרו. החלטנו לשבת במבשלת בירה בחלקה התעשייתי של העיר. זה אזור אפור, חשוך, שקט, נייטרלי. תחילה היה נראה שהכביש לא מוביל לשום מקום, אבל פתאום התגלה איזה אור בקצה. בחוץ חיכה מגרש כדורסל קטן ובפנים - הפתעה. המקום מלא עד אפס מקום. ב-20:30. מי היה מאמין שבר בפתח תקווה יכול להתחרות ראש בראש עם כל בר תל אביבי מצוי?

זה כנראה הסיפור של פ"ת ושתי קבוצות הכדורגל שלה. בהתחלה זה נראה אפור וחסר הבטחה, משעמם ונטול אופי, אבל כשנכנסים פנימה מגלים עולם שלם של יצרים, מתיחויות, געגועים והיסטוריה שפועמת במלוא העוצמה.

"למדנו יחד בשכבה", אמר שי לוי, מהצד המכביסטי של המפה. "היינו 4 אוהדי מכבי מול שכבה שלמה של אוהדי הפועל. כולם צחקו עלינו". למרות שמכבי פ"ת הוא המועדון השני הכי ותיק בארץ (אחרי מכבי ת"א), ישנו רוב מוחלט לאוהדי הפועל בעיר. כולם מסכימים על דבר אחד: אנחנו הדרבי הכי גדול בישראל. "אני דור שלישי של אוהדי מכבי פ"ת", סיפר עידן גולדשטיין, "מה עדיף להיות, אוהד מכבי ת"א? אם אתה לא מגיע למשחק, לאף אחד לא אכפת. כאן אם אתה לא מגיע שואלים איפה אתה".

"מכבי והפועל ת"א גדולות מהעיר שלהן", הסביר גולדשטיין, "זה משחק ארצי, מתוקשר. הדרבי של פ"ת זה הארד-קור. זה הכפר גנים והשעריות והמושבות. זה לבוא למשחק בחונטות, מלא בפחדים. זה לראות באורווה את הטיפוסים, כל דרבי לוהט. זה לא פריצה וכל הקשקוש הזה שהיום הם פה ומחר הם שם. הדרבי של פ"ת הוא קלאסיקו, אבל ריבר מול בוקה, לא ריאל מול ברצלונה".

חלומות גדולים, ציפיות צנועות

"אני חותם עכשיו על מקום 12", קבע ברוך רובין, מוותיקי הפועלים, "אני רוצה שמכבי תרד ליגה, אני פשוט מקווה שלא נרד יחד איתה, אבל החלום הכי גדול זה לעודד בעונה הבאה באלבניה מול איזו קבוצה אלמונית במוקדמות הליגה האירופית". מתן ציוני, אוהד הפועל מילדות לא נולד בעיר ונקודת המבט שלו שונה. "מכבי בכלל לא מעניינת אותי", הוא טען, "אני שונא להפסיד בדרבי, אבל אני לא חי את הסכסוך ואני לא מודד את עצמי לפי היריבה".

ניגודים על הקווים

בצד המכביסטי עומד אחד המאמנים הכי מוערכים בישראל, בצד השני, אלמוני שמקבל את המושכות לראשונה בליגת העל. "למכבי נמאס מכל המוקיונים, לחמן, סיני, פרדי דוד", אמר גולדשטיין, "הביאו מאמן גדול אז לא נפקפק ועדיין, לרן בן שמעון הייתה עונה אחת גדולה והוא תפס את כל הליגה עם המכנסיים למטה. בטח הלוזונים הבטיחו לו אחר כך את תפקיד מאמן הנבחרת". בהפועל שומרים על אופטימיות, למרות חוסר הניסיון של עידן בראון. "אני דווקא מאמין גדול בו", הודה רובין. "הוא עשה עבודה טובה בנוער, ראו כדורגל יפה ושיטה. לא נראה לי שיש כסף להביא מישהו במקומו, אבל אלי מחפוד תמיד מועמד אצלנו".

הלוזונים VS הללוזים והבן-דקונים

אם יש משפחה שהותירה חותם עז על הכדורגל הישראלי, זו משפחת לוזון. מדובר אולי בנושא הכי רגיש בצד המכביסטי וגם הכי שנוי במחלוקת מעין יחסי תיעוב-משיכה. "אני מוכן לרדת ליגה ולהיות בלאומית, רק לנקות את הקבוצה מהלוזונים", אמר עידן וההתנגדות לא אחרה לבוא. "אתה לא יודע להעריך, אתה פסימיסט ואין לזה מקום בכדורגל ובעיקר במכבי פ"ת", ענה לוי והויכוח המשיך. "הלוזונים הפכו אותנו לקבוצה הכי שנואה, אף אחד לא מוכן להתקרב", הסביר גולדשטיין, "לפני 10 שנים חלה התדרדרות מתמדת בעניין של המשפחה במועדון, הם החריבו את המותג". לוי ניסה לעדן: "אתה יורק לבאר שאתה שותה ממנה. בלי הלוזונים גם בעוד 100 שנה לא היינו עולים מהמקום ה-7".

בצד השני של העיר שורר שקט. "הכול נקי וטהור", אמר ציוני, "יש למי לפנות. פעם היינו מתביישים במי שייצג אותנו. בשנה שעברה חזרתי להאמין בקבוצה למרות שממש לא רציתי. נפלתי". רובין הוסיף: "יש פה משב רוח רענן. אין לי מושג מה יהיה, אבל אתה יודע על כל שקל שיוצא. הכול מאוזן".

עוף (מפה) גוזל

במשך השנים המלאבסיות היו כר גידול לכוכבים שפרשו כנפיים ועפו, עוד אלמנט שמוסיף לרגשי הנחיתות. "עומר דמארי זו אכזבה גדולה", אמר גולדשטיין, "הוא התנתק מהקבוצה שגידלה אותו בצורה נוראית. הוא אולי קנה את מקומו אצל אוהדי הפועל ת"א, אבל הוא היה צריך להיות יותר עדין עם אוהדי מכבי פ"ת". רובין: "אתם בוכים על שחקן אחד, אנחנו ספגנו את זה בצרורות. לנו לקחו את באדיר, חזן, מנור חסן, קייסי".

"עומר גולן הוא אחלה פתרון של הלוזונים", אמר גולדשטיין על המעבר של החלוץ לניהול המקצועי, " הוא קונצנזוס והם ניסו לעטוף את החרא בסרט אדום". ציוני הסביר: "גולן סובל מתסמונת שטוקהולם. הוא מאוהב בשובים שלו". לוי שוב הגן על המשפחה: "הלוזונים היו מסיעים את גולן מאילת לאימונים ודאגו לו כשהיה פצוע. הוא חייב להם את הקריירה שלו".

מתגעגעים הביתה

"אוסישקין? הריסת אצטדיון האורווה הרבה יותר משמעותית", אמר רובין. "עד היום יש לי 700 תמונות מימי ההריסה ואנחנו הולכים פעם בשנה לעשות אזכרה. אוסישקין שייך ל-2,000 אוהדים, האורווה הייתה חשובה להרבה יותר. כל אחד מצא בו מקום את המקום האינטימי שלו". על עניין אחד כולם מסכימים: המושבה לא ביתית. "מכבי לא מנצחת שם", אמר גולדשטיין, "זה אצטדיון מנוכר". רובין: "אני מרגיש שאני נוסע לאירופה כשאני בא לשם. התרגלתי לאבק של האורווה ולאבנים אחרי הדרבי".

"ליד אומלבס הם חנו בלב ביצות וסבך, ועל גבעה קטנה טיפסו לראות את הסביבה"

יורם טהרלב כתב את אחד השירים הכי מפורסמים על הקמת פתח תקווה ונתן תיאור חיצוני לקרביים של העיר. אלו הביצות והסבך, הלוזונים והמכות בכיתה ד'. זה הניהול הכושל והשנאה, הכוכבים שעוזבים, האבנים בדרבי, הכישלונות, הירידות, חוסר ההכרה לצד התל אביביות, חוסר ההתמצאות בבר קטן וחם באזור התעשייה. אבל גם רק גבעה הקטנה. אלו שיגעון גדלות ורגשי נחיתות באותה נשימה, זה האינטימיות והחום, ההיכרות והמפגש. זה הכוכב הנערץ שיושב לידך ביציע, אלו האגדות שעוברות מאב לבנו. זה אבק אמיתי על דרגש רעוע באצטדיון שעומד להיחרב, זה להיות שונה מהכלל ויחד עם כולם.

אז אולי זה לא העניין הכי גדול בכדורגל הישראלי, יש אגדות גדולות מזו, אבל זה הסיפור הקטן ששייך רק להם. כשלון או ניצחון, מכבי או הפועל, תהיו בטוחים - הם נשארים הלילה פה, על הגבעה הזאת.