כשמבקשים להגדיר כדורגלן ישראלי קלאסי, השם אבירם ברוכיאן יעלה כארכיטיפ המושלם. ים של כישרון, טכניקה, בעיטה טובה - אבל מנגד גם חולשה מנטאלית שמנטרלת את כל הכישרון ומשאירה טעם מוכר של החמצה. אחת האכזבות המקצועיות מברוכיאן היא הטריטוריה ללא גבולות שמאמנים נתנו לו והוא הרגיש שזו מעמסה כבדה ושטח גדול מדי עבורו.
הקשר הירושלמי נקלע למצב בכל הקריירה בו נדרש, מבלי שרצה בכך, להנחות, להוביל, להורות דרך. ההגדרה הנכונה לכך היא מנהיג. על הגב הייתה התקשורת, הצל של הדוד אורי מלמיליאן, השורשים הירושלמיים, סרט הקפטן והגדרתו כיחיד סגולה ביחד עם הקהל הביאו לרמת ציפיות חולנית שעשתה לו רק עוול בהיותו שחקן ביניים בין שני קצוות.
תחילה, מה היה צריך לעשות מקצועית. ברוכיאן חייב לשחק בכנף ימין מוגדר מראש. כל תפקיד אחר כמו פליימייקר, מתחת לחלוץ, או אפילו קשר מרכזי יגרום לו לאבד את חוש הכיוון וההתמקצעות. מה שקרה עד כה בקריירה המוחמצת שלו. הוא צריך שיגדירו לו גבולות ברורים במגרש, ובעיקר לא להיות שחקן ״חופשי״ שישליך גם על הצורך המנטלי שלו וההשלכות של הובלה ומנהיגות.
הכישרון של ברוכיאן הלך לאיבוד, אבל אולי הוא בעצם מעולם לא היה טאלנט ענק. חלילה לא אומר ואגיד שאינו כישרון לליגת העל או שלא הגיע בצדק לבמה המרכזית, אבל לבטח לא היה ולא יהיה מתת אל או כמו שכולם אוהבים לשמוע, ״משהו יוצא דופן בכדורגל״. ברוכיאן היה צריך לעמוד בציפיות של עצמו בלבד (וגם זה היה לפני 13 שנה כשעלה לבוגרים ורצה להשתלב), הציפיות שהתקשורת ביחד עם הקהל וחובבי המקצוע דרשו וציפו היו מוגזמות ולא יכלו להתגשם כי לא היה צד שני שיענה עליהן.
ברוכיאן משחק יותר מעשור בבוגרים כשרק עונה אחת, 07/8, הצדיקה את היותו שחקן סגולה. הבעיה? כמעט כל שחקן ביניים היה משתלב באותה עונה נדירה של בית"ר ירושלים עם יצחק שום שבסיומה הרימו צלחת, הניפו גביע והוא סיים עם 5 בישולים ו-8 שערים. מאזן טוב אבל לא מטורף, וכן הוא עשה זאת בכנף ימין.
אבירם ברוכיאן הוא בין שני קצוות, שחקן מדיום, עוד כדורגלן בליגת העל, ללא זרקור אחד שונה או מיוחד. הלך מחשבה, רמת מנטליות וכושר חשיבה ממוצעת של הכלל, ולא יותר מזה, שנקלע למצב שכתפיו לא סחבו יותר. גם הפציעה ב-09/10 לא הוסיפה לקריירה, והמעבר לפולין היה אמור להיות קרש הצלה לקריירה, אבל הסיג אותו לאחור ולא הוציא ממנו דבר מקצועית.
ניקח את המעבר לבאר שבע בעונה שעברה כדוגמה. ההשוואה לא תעשה מול אליניב ברדה, שחקן בית, מנהיג כרימטי ונערץ, אלא מול מאור בוזגלו. שניהם באו לאלונה ברקת כשגרף ההתקדמות המקצועית שלהם היה בצניחה למטה. שניהם הגיעו חלודים והיו צריכים להרים את עצמם חזרה. המספרים אומרים הכל: תחילה קבוצתית. באר שבע עם ברוכיאן כמעט ירדה ליגה. הקשר הופיע ב-26 משחקים וכבש שער אחד, מבלי שהשאיר גרגיר אחד של זיכרון בווסרמיל. מאור בוזגלו מוביל, מנהיג ונמצא עם 10 בישולים וחמישה שערים אחרי שנתיים שבקושי שיחק. הוא לקח את האתגר והרים את עצמו. ברוכיאן היה וישאר שחקן שמשתלב ובבאר שבע גם זה היה לו קשה.
ברוכיאן צריך למצוא את נקודות האור לקראת השליש האחרון של הקריירה. הוא צריך להפנים שהוא עוד שחקן בליגה עם כישרון ובנאדם שרוצה לסיים את הקריירה בלי ציפיות בלי לשאת ולהוביל אלא להשתלב עם שקט נפשי במקום הנכון לו מקצית וכך לקבל שקט נפשי כדי לתרום לעצמו ולבית"ר את חלקם המצופה בעונה רצופה. שחקנים כאלו הם שהביאו ועזרו למוביל על הדשא לקבוצה להיות הישגיים. כך סיום הקריירה תעלה חיוך על השפתיים ולא תחושה חמצמצה.