לא כמו כולם: קובי בראיינט חוזר מאהבה טהורה למשחק

הוא חוזר. זה יקרה הלילה (בין ראשון לשני ב-4:30, שידור ישיר בספורט 5), לעיני הקהל הביתי בסטייפלס סנטר, מול הרפטורס מטורונטו. אותה קבוצה מולה הוא קלע 81 נקודות במשחק אחד, שני בהיסטוריית ה-NBA רק ל-100 הנקודות של ווילט צ'מברלין. קובי בראיינט שוב איתנו, עם עוד ציון דרך ועם עוד חתיכת היסטוריה והיסטריה בדאון טאון LA.

• כל החדשות, הפרשנויות וכתבות המגזין - כאן בעמוד הדעות שלנו

עוד כשהיה בן 8 בלבד, קובי קלע 63 נקודות במשחק אחד. כבר אז הוא הבין שהשחקנים שמכדררים מולו ביד ימין לא יכולים ללכת שמאלה וכך - כשהוא סוגר להם את נתיב הכדרור - היה חוטף כדורים פעם אחר פעם בדרך לליי-אפ. הזמן עבר ובתחילת שנות העשרה לחייו הוא נשאל במחנה קיץ מה הוא ירצה לעשות שיהיה גדול. כשענה "לשחק ב-NBA", אמרו לו לבחור משהו קצת יותר ריאלי, כי הסיכוי להגיע לליגה הזאת, עם כל הכבוד לכישוריו, הוא אחד לכמה מיליונים.

מה שהשואל לא הבין זה שבראיינט, שהתחיל לשחק בגיל שנתיים, לא ראה שום דבר אחר נגד עיניו. רק הישגיות, דבקות בלתי נתפסת במטרה ועקשנות אובססיבית להצלחה. גם המאמן שלו בתיכון, גרג דונור, אמר שזה היה לפעמים מביך לראות עד כמה קובי הוא פריק של המשחק.

לאחר הקרע בגיד האכילס - פציעה ממנה נעדר מהמגרשים מאז אפריל האחרון - ושלושה חודשים וחצי אחרי יום הולדתו ה-35, קובי מוכן לפרק הכדורסל האחרון בחייו. הוא חתום בלייקרס לעוד עונה ושלושת רבעי תמורת 48.5 מיליון דולר, אבל מה שמניע אותו זה כבר מזמן לא הכסף, הפרסום או ההצלחה ואפילו לא התארים. מה שדוחף אותו קדימה זו אותה הנאה מהמשחק והסקרנות למצוא עוד מוטיבציות להצליח בדבר שאותו הוא כל כך אוהב.

עוד תנועה, עוד זוית מסירה או זריקה, עוד יתרון מקצועי - פיזי או פסיכולוגי. ב-1992, לקח לדומיניק ווילקינס הגדול 283 ימים לחזור לשחק אחרי פציעת אכילס זהה לזו של בראיינט. קובי היה צריך רק 240 ימי החלמה כדי לחזור לפרקט. זה הרעב, זו העקשנות, זה הגעגוע, זה הרצון לדעת שיש לו את זה גם בגילו המתקדם, גם בשלהי אחת הקריירות המפוארות שידע הענף. הוא רוצה שיסתכלו על הקריירה שלו - שתסתיים בעוד פחות משנתיים - ושיגידו שהוא מיקסם את כל היכולות והפוטנציאל שלו. זה הכל.

נכון, גם קובי יודה שזה יהיה נפלא אם יעבור את מייקל ג'ורדן ויטפס למקום השלישי ברשימת קלעי כל הזמנים (חסרות לו עוד 676 נקודות לעשות זאת), קל וחומר אם יזכה בטבעת שישית וישווה את מניין האליפויות לזה של הגדול מכולם (למרות שהוא יודע שזה כנראה כבר לא יקרה). הוא גם לא הסתיר שנעלב כשנבחר במקום ה-25 בלבד ברשימת השחקנים הטובים כיום בעולם.

בשבילי, כמי שהתמזל מזלו לראות מקרוב את התופעה התיכוניסטית שמתהווה להיות מפלצת של כדורסלן, הוא תמיד יישאר אחד מעשרת הכדורסלנים הגדולים בכל הזמנים גם אם יודיע מחר על פרישה. והוא לא שב בשביל להוכיח משהו למישהו. קובי עדיין רוצה להימשך על ידי הקסם הזה שמוביל אותו בערך מאז שהחל לעמוד על רגליו. ליהנות עוד קצת ממה שהגדיר אותו כטוב ביותר בתחומו כל כך הרבה שנים.

כשאנו מתבקשים לבחור לחזור לרגעים אליהם היינו רוצים לחזור בעברינו, רובינו היינו חושבים על רגעי אושר, בהם הגענו להישגים וחשנו תחושות עילאיות אותן היינו רוצים לשחזר. קובי בראיינט רוצה לחזור לכל אותם רגעים בהם הפסיד משחק מכריע או תארים, רק בשביל לנסות לשנות את פני הדברים. פריק. במובן הכי חיובי וטהור של המילה.