המאהב האולטימטיבי של הספורט

"יושב בסן פרנסיסקו על המים,
שוטף את העיניים בכחול ובירוק.
יפה בסן פרנסיסקו על המים,
אז איך זה שאני מרגיש רחוק...

"רואה את דוקטור ג'יי קורע רשתות,
וקארים עבדול ג'אבר נוגע בשמיים.
חבל שאת לא פה איתי בשביל לראות,
כל כך יפה בסן פרנסיסקו על המים"

אריק איינשטיין בא מאהבה גדולה. בראש ובראשונה אהבת אדם. אבל שם, בתוך אותה אש יוקדת בחזה, נשמר בחדרי הלב מקום נצחי ואין-סופי לאהבת הספורט. השתיים הללו הלכו אצלו ביחד, יד ביד, בלתי ניתנות להפרדה. העיפו מבט נוסף על שורות השיר מעל. דוקטור ג'יי קורע רשתות, קארים עבדול ג'אבר מרחף מעל הפרקט, והזמר הישראלי יושב בסן פרנסיסקו על המים, צופה בהם, מחסיר פעימה, אבל החוויה שלו עדיין לא מושלמת, כי "את לא פה איתי בשביל לראות". את מילות השיר הזה חיבר אריק איינשטיין. איך לא.

אריק איינשטיין היה המאהב האולטימטיבי של הספורט. הוא היה השמשון שהתייחס לספורט כמו אל דלילה. הרומיאו שחיזר אחרי הכדורגל כאילו היה יוליה. רט באטלר שכל תחרות אתלטיקה היא בשבילו סקארלט אוהרה. דון ז'ואן בהפוכה – מי שנפל קורבן תמידי לאמנות הפיתוי של כל בעיטה, קליעה, ריצה, קפיצה והטלה, ושר להן סרנדות.

אריק איינשטיין היה כל אלה בצוותא. וגם, אולי יותר מכל, הוא היה ניק הורנבי שלנו, המכורים למוסיקה ולספורט, הילדים הנצחיים שהערצתם נתונה, כמאמר הסופר הבריטי, לאשה אחת ואחד עשר גברים. הורנבי אחראי במידה רבה להסרת הכתם החברתי מעל מיליארד גברים פנאטים, אוהדי כדורגל מרירים, שסדר הקדימויות שלהם בחיים השתבש לכאורה. יצירת המופת שלו, אהבה על הדשא (FEVER PITCH), ספר וסרט, עשתה בשנות ה-90 לטירוף ביציעים את מה שהגלולה עשתה למין חופשי: העניקה הסבר ולגיטימציה לאובססיה שלנו - התשוקה ההזויה והמוטרפת לפרקים לכדור ברשת, למהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר.

לא מפתיע איפוא שאריק "הורנבי" איינשטיין היה אף הוא אוהד ארסנל. מהמקום הזה היה לו הרבה יותר פשוט וקל להיות הנביא של התורה והמסר הללו בישראל. יש לי אהבה והיא תנצח, הוא שר, מחבר שוב את הרגשות מהבית והמגרש, מצביע על ניצחון הלב כניצחון הגדול מכולם. במדינה בה חלקים רבים עדיין מסרבים לקטלג את הספורט כתרבות, מתייחסים אליו כמוקצה מחמת מיאוס ואל כל מה שמתפרש כזיקה לוהטת אליו כהיטפשות במקרה הטוב וסטייה נפשית במקרה הרע, אריק איינשטיין היה נושא הדגל השפוי. בשיריו, דבריו, תשוקתו חסרת הגבולות וידענותו המלומדת, הוא הבהיר לעולם מקומי ומלואו עד כמה האהבה הזו איננה עניין לבבונים, כי אם נתיב מעניין, מאתגר, משעשע ושובה לב.

"אמרו לו שהחיים זה לא משחק, וקונצים פה אין,
אמרו לו שהוא מוכרח להיות חזק, כי אוי לו למסכן,
אמרו לו שיהיה כבר מעשי, רמזו לו שיתבגר,
אז הוא לא למד שום לקח, ואין לו שכל גם להצטער"

השיר הזה נכתב כמובן על ידי עלי מוהר ז"ל, שנפטר בדיוק לפני שבע שנים. אריק איינשטיין ומוהר יוכלו עכשיו להתאחד ולהתרפק על התרומה האדירה שלהם להגדרה האלטרנטיבית של הכדורגל (ספורט) בארץ. לסובלימציה – עידון - שהם עשו למושג החמקמק והפתלתל הזה הזוכה פה (בצדק) לקיתונות של רותחין משום שבעיני הרוב הדימוי שלו שואב מעולם העסקנות, התככנות והרכילות.

עובדה: עלי מוהר עמד עשרות שנים בחולצה האדומה בין דפי "העיר". אריק איינשטיין זימר ללא הרף ברגש עליה ועל אליליו באדום, ונשאר בצנטרום של הקונצנזוס. אהוב, נערץ, מוערך. מעולם הוא לא נתפס לא רק כאויב, אפילו לא יריב - של אף קבוצה, אף חוג אוהדים, אף פמיליה. אדרבא, הוא היה מאז ומעולם שייך למשפחה של כולם. דרך הפריזמה שלו גם היריבות הפכה לשותפות. לעולם לא נגד. רק בעד. בסרט "עיניים גדולות" הוא אפילו גילם כדורסלן של מכבי ת"א.

זה לא נראה מרדני או חתרני. כי אריק איינשטיין עשה גם את התפקיד הזה בטבעיות שהייתה שמורה לאוהב ספורט. ובכדי להיות אוהב כזה נלהב ונסחף של כדורגל וכל השאר, צריך להיות קודם כל אוהב אדם. אריק איינשטיין היה אוהב אדם כפייתי.