מחיר האדישות
ספסל כבוי, סנטר בהילוך ראשון, ישראלי בכיר מנותק ויושב ראש דומם. גיל ברק הגיע לנס ציונה וראה גרסה חיוורת במיוחד של מכבי ת"א. ומה שהכי מוזר, אף אחד כבר לא מתפלא על הפסדים
עמדת השידור של ערוץ הספורט באולם החדש והממורק בנס ציונה ניצבה כמעט במרחק נגיעה מספסל מכבי תל אביב. הנה כמה דברים שרואים משם:
שפת גוף
קשה מאוד לזייף שפת גוף. התנהלות פיזית נובעת בדרך כלל ממצב רוח, מתחושות פנימיות, מאמוציות. הספסל של מכבי במשחק מול נס ציונה היה שקט וכבוי כמו שלא זכור לי שנים. כמעט שלא שמעת קריאות עידוד, מקסימום היי פייב פה או צ'פחה שם. אין מחיאות כפיים על מהלכים טובים, אין סימון לקהל להתעורר, אין אקשן. אין צחוקים, אין כיף. כבוי. אדיש. מדי.
סופו
עקבתי במבט אחרי השחקן והמימדים לפני החימום למשחק ותוך כדי ההכנות. בשתי מילים: חצי הילוך. וכך היה גם על המגרש, ועזבו אתכם מיובש סטטיסטי. מי שיצא לו לראות את שחורציאניטיס, בעל הגוף הגדול והכבד, רק לובש בגדי משחק או אפילו רגע לפני אימון, יודע שסופו מזיע - ודי מהר מטפטף מהמצח, מהכתפיים וכמעט מכל מקום אפשרי כמו ברז. מול נס ציונה אני בספק אם היה צריך מקלחת לאחר המשחק. וגם בלי לבדוק, סביר להניח שהדופק שלו לא הרקיע שחקים. שיחק מעט, השפיע עוד פחות. ועל הספסל, כמו על המגרש, הרכין ראש ונראה בעיקר מבולבל, מתוסכל, איטי ואדיש. מדי.
פניני
המילה הראשונה שעלתה לי בראש כשהסתכלתי על גיא פניני הייתה: עצוב. לראות את מי שלפני פחות משנה היה הקפטן של אלופת המדינה עומד בפסקי הזמן של מכבי בחלק החיצוני של המעגל השני של השחקנים, עם הידיים מאחורי הגב כשהמבט שלו הולך לכל הכיוונים, היה מבאס. הוא עלה לראשונה לפרקט 57 שניות לסיום הרבע השלישי, פתח את הרבע האחרון וירד כשהשעון הראה 8:48 לסיום. שתי דקות ורבע. זהו.
אחד משני הישראלים הבכירים במערכת הצהובה שיחק בשלושת משחקי הליגה שלה העונה כ-4 דקות וחצי בממוצע למשחק. כמות הנקודות שקלע: 0. אגב, הבכיר השני שיחק 20 דקות. כמה הוא קלע מול נס ציונה? ניחשתם נכון. וגיא פניני, שכבר עשה דבר או שניים בכדורסל, נראה כאילו חזר אחורה לימיו ברעננה, בתחילת הדרך, כשחקן צעיר שמחכה להזדמנות. ועד שזו הגיעה, שידר אז, וגם מול נס ציונה, פסאד מלנכולי על גבול האדיש. מדי.
שמעון מזרחי
שעה קלה לפני שריקת הפתיחה הגיע יושב הראש להיכל לב המושבה, מצוחצח ומטוקטק כהרגלו. הניח צרור מפתחות מרשים על עמדת השידור שלנו ותפס את מקומו הקבוע בין ספסל הקבוצה לבינינו. וזהו. שמעון כמעט לא זז כל 40 הדקות. מבט נוגה ללוח התוצאות לווה בפנים חתומות לעבר הפרקט והספסל חליפות.
אולי זה גילו המתקדם, אולי לא חש בטוב, אבל אין משחק של הקבוצה שלו בו הוא לא קם לפחות פעם אחת לעבר המזכירות לברר דבר מה או להעמיד דברים על דיוקם. לא היה סרט בו הוא לא התרומם מכסאו ולו בכדי לנופף בידו לכיוון השופטים עם דרישה לתיקון עיוות כזה או אחר, זריקת הערה לכיוון המגרש, ליציעים, לעמדת השידור. מול נס ציונה כל אלה פשוט לא קרו. שמעון, כמעט בלי נוע, סתם ישב שם, אדיש. מדי.
וכל זאת בלי להיכנס למה אפשר היה לעשות ולמה היה קורה אילו. בלי להקליד ססמאות וקלישאות. בלי דיונים הרי גורל על המכביזם אז והיום ובלי לדסקס את הוויברציה הקלה שהתעשיה חשה בעקבות (עוד) הפסד של התל אביבים, ביחס לרעידות אדמה שתוצאת משחק ליגה שכזה הייתה גוררת עד לא מזמן. צריך רק להביט ולהרגיש, התמונה תתגבש ותתבהר מעצמה. תמונה חלקה משהו, צבועה בצהוב ובכחול דהויים. מדי.